ח

והס"ט רס"י ק"צ סק"א כתב לתרץ כן ד' מהרשש"ך ושוב דחה זה דסוף סוף הרגישה בפ"א הדם עם מי רגלים וכה"ג נקרא הרגשה כיון דהכל בפעם א' א"ו דהרגשת זיבת דבר לח לא מקרי הרגשה עכ"ל ושם לעיל מיני' הביא ראי' לזה מדממעטינן בבשרה ולא בשפופרת ולא סגי בהא דבעינן שתרגיש הדם ובשפופרת יש לתלות ההרגשה רק בשפופרת א"ו דחדא הרגשה הוא וכ"כ עוד בחידושיו למס' נדה ר"פ הרואה כתם. ובתשו' אחת כתבתי שיש לדחות ראייתו דודאי לענין הרגש וזעזוע הגוף י"ל דכולא חדא הרגשה היא. אבל לענין הרגש זיבת דבר לח י"ל לתלות ההרגשה בהרוב ועוד נראה לדחות ראייתו משום דבבשרה ולא בשפופרת פשוט יותר וכ"ע ס"ל ובדרשה דעד שתרגיש בבשרה י"ל לאו כ"ע ס"ל כן. דלפרש"י רב אשי לא ס"ל כן וגם להתוס' ולר' ירמי' מדפתי עכ"פ הכא טמאה מדרבנן אף שלא הרגישה. והתם טהורה מדרבנן ג"כ ע"כ תפסינן עיקר בבשרה ולא בשפופרת. רק מ"מ באמת תרתי ש"מ. ומצאתי ביאור זה בתשו' הבית מאיר סי' י"ג די"ח ע"ד וז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתי עוד משמעות תרתי ש"מ שכ' רפ"ט עד שתרגיש כו' כמו שביארנו ואין מקום לביאורו זה אלא מה שהביא דרשה זאת פ"ה הי"ו שכ' שנאמר דם יהי' זובה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך אשה לראות בשפופרת. הרי ביאר לנו שמזה המיעוט נמי ממועט שלא בהרגשה הואיל שראתה כדרך שאין הנשים לראות בהרגשה נמצא בשני הדינים חד טעמא נינהו עכ"ל. וא"כ הרי בשפופרת הוא יותר פשוט שאין דרך כו' ע"י חציצה כו' משא"כ כ"כ בהרגשה שיש מיעוט נשים שאין להם הרגשה כ"כ כמ"ש מהרשש"ך בתשובתו דלעיל. ולכן פשוט יותר דרשה בבשרה ולא בשפופרת והיא מהני לטהרה לגמרי אף מדרבנן אלא לדינא דאורייתא ה"ה הרגשה. וא"כ לק"מ ראיית הס"ט לומר דלא תלינן ההרגשה בהליחה שהיא הרוב כו' די"ל דשפיר תלינן ואעפ"כ צריך בבשרה ולא בשפופרת משום דזה אין דרך יותר ועדיף מטעם דהרגשה כנ"ל. וא"כ יש לתרץ ד' מהרשש"ך דשפיר הרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה. ולק"מ מהש"ס רפ"ח אלא לאו דלא ארגישה כו' דהתם תלינן ההרגשה בהמי רגלים כו'. אלא מפלי פלויי יש להקשות לפרש"י ותוס' דלא ממעט זה מבבשרה ולא בשפופרת משום דליכא חציצה יש להקשות דנמעט זה משום עד שתרגיש בבשרה דהכא יש לתלות ההרגשה בחתיכה ולא בדם שבבקעים כו'. אעכצ"ל דמקרי הרגשה לשניהם בשוה. וכתבתי מזה בתשו' א'. וא"כ גבי זיבת דבר לח נמי נימא הכי דהוי הרגשה למי רגלים והדם בשוה ואיך אומר אלא לאו דלא ארגשה. ואפ"ל דודאי כשהדם עם ליחה לבנה עד"מ או עם חתיכה שניהם באים מהמקור אזי הרגשת זיבת דבר לח שמרגיש בזה עולה לשניהם בשוה. דומיא דחתיכה דפלי פלויי וכמ"ש אאזמו"ר נ"ע בק"א דסי' קפ"ג בהג"ה ולא כהב"י והשב"י. אבל עכ"ז אין מזה קושיא עמ"ש מהרשש"ך גבי אלא לאו דלא ארגישה דהתם המי רגלים אין באים מהחדר כ"א ממקוה השתן והדם בא מהחדר א"כ מה שמרגשת זיבת דבר לח היינו שמרגשת זיבת מי רגלים אינו ענין שיעלה להרגשה להדם הבא מהחדר. ולא שייך לומר שיהי' ההרגשה לשניהן כיון זה בא ממקום זה וזה בא ממקום אחר ע"כ בכה"ג תלינן הרגשת זיבת דבר לח רק במי רגלים אם לא כשמרגשת זיבת הדם בפני עצמו בעודו נמשך מהחדר למעלה ממקום מי רגלים וכמש"ל אות ו' בהג"ה. ומ"מ כ"ז דוחק דאם איתא דזיבת דבר לח נקרא הרגשה א"כ כשרצה להוכיח נגד שמואל מהאשה שעושה צרכיה ואומר אי דארגישה כו' אלא לאו דלא ארגישה לא ה"ל לסתום אלא לפרש ולומר דאע"ג דהכא ע"כ הרגישה זיבת מי רגלים מ"מ י"ל שלא הרגישה זיבת הדם. ומדלא פירש ש"מ דזה אינו הרגשה כלל. ועמש"ל אות ו' דכיון שבהכרח מרגשת זיבת דבר לח א"א להבחין שאין מרגשת שאין זיבת לחלוחית למעלה וא"כ איך אומר אלא לאו דלא ארגישה. ועוד כיון דאומר א"כ עומדת אמאי טמאה והרי בעומדת אמרינן דמש"ה טמאה משום דהדור מי רגלים למקור ואייתי דם. וא"כ כיון דהדור למקור בהכרח מרגשת לחלוחית גם למעלה בעומק. וא"כ איך יתכן אומרו אלא לאו דלא ארגישה דמאחר שמרגשת זיבת דבר לח למעלה הרבה מנקב מי רגלים וא"כ מנלן שלא לתלות הרגשה זו גם בדם הבא מהמקור עם מי רגלים אלו א"ו נ' דהרגשת זיבת דבר לח אינו הרגשה כלל. וכ"ד הגאון מוהר"ר יהודא מילר שהובא תשובתו בשב"י סי' מ"ם שכ' דס"ד סע"ד בד"ה ומ"ש מעלתו משא"כ בנ"ד וז"ל ולדעתי פשוט כמ"ש מעכת"ר בעצמו דהרגשת שזב ממנו כו' לא הוי הרגשה כו' דהרגשת שנפתח המקור לצאת הדם נקרא הרגשה ולא הזבת הדם עכ"ל לענינינו:

קיצור מאות ז' ומאות ח':