א

סימן צה

שמואל פסק בנדה רפ"ח דאין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה ביציאת הדם. ומודה שמואל דטמאה מדרבנן (תוס') אפילו לא הרגישה כלל. (רש"י) וי"א משום דחיישינן מדרבנן דלמא ארגישה ולאו אדעתה (גמ' דנ"ז ע"ב) ומ"מ כשהרגישה אעפ"י שיש לספק שמא הרגשת עד הוא (רש"י) שציערתה בדיקת העד. לא חיישינן וטמאה ודאית (רמב"ם) שחזקת הדם שבא בהרגשה (גמ') ואין טהורה אא"כ ודאי לא הרגישה כגון שבדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם. דאז אין לומר דארגישה אא"כ לאו אדעתה ולזה לא חיישינן (שו"ת שב"י סי' ל"ח וס"ט סס"י ק"ץ משמרת הבית דקע"ח) ואם בדקה א"ע ולא הרגישה בדם רק ארגישה הכנסת העד י"א דג"כ טמאה ודאית דהא אפילו הרגישה בדם יש לחוש דלמא באמת לא ארגישה רק הרגשת עד הואי. ואעפ"כ לא חיישינן לזה וטמאה ודאית וצ"ל משום שחזקת הדם שבא בהרגשה א"כ כמו"כ להיפך אעפ"י שלא הרגישה בדם י"ל דבאמת ארגישה והא דכסבורה דלא הרגישה היינו משום דהיא תולה שהרגשת עד הוא. וכיון שי"ל כן טמאה ודאית דחזקת הדם שבא בהרגשה ולא טיהר שמואל אא"כ ליכא לתלות בטעות כגון בבדקה קרקע עולם (שב"י וט"ז סי' ק"ץ סקכ"ג וצ"ע בדעת הגמי"י). וי"ח ואומרים דאדרבה כיון דאפי' ארגישה בדם הי' סברא להקל לומר דלמא טעתה והרגשת עד הואי ונהי דל"ח לזה היינו משום דאין לתלות בטעותים ודמיונות א"כ כשלא הרגישה ודאי אין לתלות בטעותים ודמיונות לומר דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. ולכאורה נ"ל לדייק מלשון רש"י שציערתה בדיקת העד משמע היכא דלא הרגישה צער מהבדיקה וכש"כ כשלא הכניסה העד בעומק ודאי אין לתלות דבאמת ארגישה בדם רק הא דלא ארגישה משום דתולה בהרגשת עד דהרגשת עד כשלא מרגשת שום צער אינו דומה כלל להרגשת דם וליכא למיתלי בהכי. וצ"ל דס"ל לרש"י דהרגשה דקאמר שמואל היינו הרגשת עקירת הדם מהמקור שבהרגשה זו שייך צער כמ"ש בגמ' ד"ג ע"א אגב צערא כו' (מהרשש"ך בשב"י סי' ל"ט והנ"ב) וי"א דהרגשת זיבת דבר לח נמי נק' הרגשה. ולדבריהם י"ל דאפי' לא נצטערה מהבדיקה יש לתלות דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא ומסברא הי' נ"ל דבלא ארגישה בדם (אפי' ציערה בדיקת העד לפרש"י או שלא ציערה להאומרים דהרגשת זיבת דבר לח נמי הוי הרגשה) רק ארגישה בעד הוי ספק דאוריי' דא"א לומר דמטהר לגמרי א"כ למה אמר בדקה קרקע עולם כו' הל"ל בדקה א"ע בעד הבדוק ולא ארגישה כו' (ולומר דטמאה מדאוריי' ודאית ג"כ חומרא גדולה ע"כ י"ל דספק הוא. ובקרטין קטנים דלא שייך לומר חזקה שבאו בהרגשה כמ"ש בס"ט סי' ק"צ ס"ק ס"ז י"ל דכשלא ארגישה לא דיינינן לי' אפי' כספק דאוריי' כ"ד הס"ט שם) וע' בגמ' שם ואי דלא ארגישה אותיום אמאי טמאים הרי גם דהוי כבדיקת עד אפ"ה אי לא ארגישה טהורה (ע' מפתח) ויש לדחות דכיון דלא ארגישה אמרינן אח"כ בא הדם ע' גמ' דף ס' ע"ב ותוס' שם ד"ה אימא. וכ"ז לפ"ד רב ירמי' מדפתי בגמ' שם. אבל רב אשי שם (רש"י) פי' דלשמואל ג"כ א"צ הרגשה כלל מדאורייתא. והטעם דבדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם אין ע"ז רק דין כתם לבד. (ס"ט סס"י ק"צ) היינו כדאמר ר"ע (דנ"ח ע"ב) דם ולא כתם ור"ל (רש"י חולין נ"ה א' וב"ק ל"ח ב') דבעינן שתראהו מגופה ולא שתמצאהו בבגדה וכה"ג. וכשראתה מגופה אף שלא הרגישה טמאה מדאורייתא אבל כשמצאתה בבגדה טהורה דלמא מעלמא אתיא. והגם דבעלמא ספיקא דאוריי' לחומרא מדאורייתא לכ"ע בדבר שהוא איסור כרת הכא גזירת הכתוב הוא דספיקו לקולא וצ"ל לפ"ז דאפי' הספק רחוק ביותר ואינו אלא מיעוטא דמיעוטא כמו בדקה קרקע עולם כו' דודאי מראי' הדברים בלי ספק דממנה בא הדם מ"מ כיון דיש איזה צד לומר דמעלמא אתי ה"ל רק כתם. כן דעת הס"ט. ולי צ"ע מסוגיא די"ד ב' דבדקה א"ע בעד שאינו בדוק טמאה נדה לרבי והתם הספק דמעלמא אתי קרוב יותר מבדקה קרקע עולם א"כ אמאי התם טמאה נדה והכא טהורה. ע"כ נ"ל דכמו דלר' ירמי' מדפתי גזה"כ דבעינן הרגשה. כך לרב אשי (וי"ל דרב ירמי' נמי מודה בזה רק דמוסיף דבעינן נמי הרגשה) גזה"כ הוא דם ולא כתם דכל שודאי לא ראתה ר"ל שלא הי' לה שום ידיעה כשיצא הדם מגופה רק מצאתו אח"כ בבגדה אפי' ודאי בלי ספק יצא מגופה שאין כלל שום דבר במה לתלות אפ"ה טהורה ואע"ג דלא בעינן הרגשה לא הרגשת עקירת הדם מהמקור (ולא אפי' הרגשת זיבת דבר לח כגון שניטל חוש ההרגש משם) רק כיון שהיא רואה בעיניה שהדם יוצא משם וכן כשמכנסת עד נקי ומוציאתו מלוכלך בדם אעפ"י שלא הרגישה דם רק העד הרי זו טמאה ודאית ואע"פ שלא ידעה מהדם. רק אחר יציאת העד מגופה וא"כ מה בין זה לבדקה קרקע עולם כו'. שאני הכא דמיד שמכנסת העד הוא נופל הספק שמא ימצא שם דם וא"כ נפל הספק בהיות העד בגופה ואח"כ כשהוציאתו בדם איגלאי ונתברר ספק זה וה"ל כאילו נתברר בהיותו בגופה משא"כ גבי בדקה קרקע עולם נתברר בהיות הדם מובדל מגופה ובהיותו בגופה לא הי' ספק כמו גבי עד כו' ע"כ זהו כתם אע"ג דודאי בא מגופה (ודוגמא לזה מדין ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה כו' דכשנפל הספק בקבוע ה"ל דאוריי' וכשנפל הספק כשפירש מותר לגמרי ע"ש. אך צריך הסבר לדמותו לכאן) (ע' מפתח) והשתא א"ש גבי עד שאינו בדוק דטמאה נדה אע"ג דקרוב יותר כו' מבדקה קרקע עולם משום דנפל הספק כשהעד בגופה ה"ל כשאר ספיקא דאורייתא דכשהצד להקל הוא רחוק ה"ל דין ודאי איסור. אך קשה מהאשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם דמטמא ר"מ משום נדה (בגמ' די"ד) התם נודע מהדם אחר שיצא מגופה ואפי' בהיותו בספל כו'. וצ"ל כיון שידעה מיציאת המ"ר ועכשיו נתגלה שיצא דם עם המ"ר ההם שראתה מגופה ה"ל כאילו ראתה הדם ג"כ מגופה כיון שנמצא במ"ר הא למה זה דומה לסומא שהרגישה שזב ממנה דבר ולא ידעה מהו ואומרת לה חברתה שזהו דם דפשיטא דה"ל רואה מגופה וה"נ הרי ידעה בשעה שיצאה ממנה משקה זה שבספל ונמצא שראתה מגופה משקה זה והרי משקה זה הוא דם כו'. משא"כ כשנמצא כתם על דבר שלא הי' בגופה (דוגמא לזה בפתח פתוח מצאתי אסורה מספק מדאוריי' משא"כ בקינוי וטומאה ע"פ עד א' או באומרת טמאה אני לך או אפי' רוחצת עם בנ"א. ואפי' ראה שוכבים זה אצל זה אינה נאסרת עליו כו'. ואף שספק זה קרוב יותר אלא צ"ל שאני התם עכ"פ נעשה מעשה ודאי שהפתח פתוח רק הספק שמא קודם הנשואין וה"נ כשעד הי' בגופה נעשה מעשה משא"כ בכתם הנמצא כו'. וע' מהרי"ק שקכ"ט וע' ר"פ החולץ בענין אגלאי מלתא למפרע) הרי לא ידעה כלום בשעה שיצא מגופה. ולהס"ט י"ל כשהעד הי' בגופה ה"ל כשאר ספק דאוריי' ולא הקילה בזה התורה ודוקא במוצאת כתם הקילה שלא לחוש אפי' אם הספק דמעלמא רחוק ביותר. ותוס' ס"ל דרב אשי לא פליג על ר' ירמיה. והרמב"ם ורמב"ן ורשב"א פסקו כשמואל דבעינן הרגשה וע' ס"ט דלדבריהם ג"כ הדין אמת דדם ולא כתם אף בלא טעמא דהרגשה. ונפ"מ למוצאת כתם אחר תשמיש דהוי ג"כ רק דרבנן משום דם ולא כתם. אבל לטעם דהרגשה יש לפקפק ע"ש. ומיהו קשה על חילוק הנ"ל דהא ר' חייא ס"ל דבעד שאינו בדוק ג"כ אינה טמאה רק משום כתם אף שבודאי הי' העד בגופה. הרי בספק זה ג"כ מותר מדאורייתא. ודוחק לומר דהתם הצד דמעלמא אתי' שכיח יותר. כי לפי' התוס' ורשב"א ענין עד שאינו בדוק ודאי אינו שכיח יותר וצ"ל משום דהתם נפל הספק על העד קודם שהכניסתו לגופה ע"כ גם זה ה"ל רק ככתם. משא"כ כשבדקה בעד הבדוק ואח"כ נפל בו ספק אז י"ל ספק זה נידון כשאר ספק דאוריי' וצ"ע מרואה במי רגלים למ"ד דר"מ מטמא משום כתם:

זה כתבתי בשנת תקפ"ה. וכתבתי אח"כ תשו' ארוכה מזה בקיץ תר"ט העבר בעזה"י: