יג

אך י"ל דהתם גבי נזיר הטעם משום דצריך שהשער שהיה בו בשעה שקיבל עליו הנזירות יהיה בו ג"כ בעת תגלחת הטהרה כדמשמע בהסוגיא שם (דל"ט ע"ב) גבי ואי סלקא דעתך מלתחת רבי לסתור משום דשקליה מיניה לההוא שער דאקדיש בשעת נזירותו ע"ש בפירש"י ושם עמוד א' בד"ה למאי נפקא מינה וכ"כ התוספות ד"ה ושיירו בו. וזה ששיירו בו כדי לכוף אין זה משער שהיה לו משעת קבלת נזרו אלא צמח בו אחר כן וסותר אחרי שלא נשתייר מאותו שער שהוא בקבלת נזרו עכ"ל. וא"כ אפשר מפרש מ"ש וגלח הנזיר כו' את ראש נזרו היינו שיגלח השער שהקדיש דהיינו השער שהיה בו בעת קבלת נזרו. וא"כ לפ"ז מבואר דאע"ג דלענין מלקות אינו לוקה עד שיטלנו בתער עכ"ז כל שנתגלח השער שהיה בו בעת שקבל הנזירות אף שנשאר בו כדי לכוף ראשן לעיקרן לא קיים מצות נזירות וסותר נזירותו. אך הנה בלח"מ פ"ה מה' נזירות דין י"א הקשה על הרמב"ם והתוספות שנראה מדבריהם דלא ס"ל סוגיא זו שהם פסקו דאם גלח והניח כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר נזירותו אף שנתגלח השער שהיה בעת שהקדיש דהא מלתחת רבי והוא מבואר בהרמב"ם רפ"ו מה' נזירות וז"ל נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן בין בזדון בין בשגגה אפילו גלחוהו לסטים באונס סותר שלשים יום עכ"ל. וכ' הכ"מ ומ"ש כדי לכוף ראשן לעיקרן בפרק שלשה מינים (דל"ט ע"ב) נזיר שגלחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר עכ"ל. ודבריו תמוהים כמו שהקשה הלח"מ פ"ה הי"א דהא הגמ' תירץ ברייתא זו דמיירי לאחר מלאת וכר' אלעזר עכ"פ הרמב"ם ס"ל כן וכ"ד התוספות (ד"מ ע"א) ד"ה ובתער. ולכאורה י"ל טעם לדבריהם דהא תגלחת אף בנזירות מרובה אינו סותר אלא שלשים יום וא"כ בשעת תגלחת מצוה לא יהיה בו כלל מאותו השער שהיה בעת שהקדיש וקיבל הנזירות. א"כ מוכרח דזה אינו מעכבת. ויש לחלק דלא איכפת לן אלא שיהיה בו בעת תגלחת שער של תחלת שלשים יום לכן אין משם ראיה לדחות סוגיא המפורשת. ושפיר הקשה הלח"מ. והנה הלח"מ תירץ כיון מדברי רב חסדא (ד"מ ע"א) מוכח היכא דנשאר כדי לכוף ראשן לעיקרן [אינו סותר] א"כ נדחה הסוגיא (דל"ט ע"ב) דפשיט דמלתחת רבי. ולפע"ד דבריו אמת בצד אחד דנדחה הפשיטותא דלעיל. אבל לא מטעמיה דאמרינן מלעיל רבי דזהו נגד החוש. שהוכיחו שם דמלתחת רבי. אעכצ"ל דס"ל דאף שלא נשאר מהשער שהיה בו בשעת התחלת נזירותו כיון שנשאר שער ממה שגדל במשך נזירותו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר כאשר כן משמע ג"כ במד"ר ובירושלמי [פ"ו ה"ג]. דאיתא במד"ר פ' נשא פרשה יו"ד (דר"מ ע"ד) (מבואר כדבריהם) וז"ל וא"כ למה נאמר תער ללמדך שאינו סותר לא זוג ולא מספרים אלא תער עכ"ל וכ' בקה"ע שם בירושלמי בתוספות סד"ה מיכן שאינו סותר וז"ל והשתא דשמעינן מהירושלמי דכל שאינו לוקין עליו פשיטא דאינו סותר. ואתיא הך ברייתא דמייתי בבבלי (דל"ט ע"ב) נזיר שגלחוהו לסטים ושיירו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר כפשטא ואפילו תוך מלאת דאע"ג דמלתחת רבי כל שנשתייר כדי לקיים מצות גילוח אינו סותר דאתער או כעין תער קפיד קרא ואזדא לה קושיית הלח"מ פ"ה מה"נ הלכה י"א ע"ש עכ"ל. וכיון הירושלמי וגם רב חסדא בתלמודנו (ד"מ ע"א) נראה דלא ס"ל התירוץ שבגמרא (דל"ט ע"ב) לכן פסקו כן התוס' והרמב"ם ומה גם כי תירץ ההוא דוחק מאד להוציא הברייתא מפשטא. וכיון שכן נחזור לענינינו ונאמר דאע"פ שלענין קיום מצות תגלחת סגי אף כשנשאר רק כדי לכוף ראשו לעיקרו שהוא כשיעור מה שגדל בשבעה ימים. ואעפ"כ לכתחלה אסור לו לגלח אף במספרים אף אם יניח כדי לכוף ראשן לעיקרן אלא כלל וכלל לא כל שלשים יום. א"כ לפ"ז מוכח דאע"ג דליכא שום לאו ולא שום מ"ע שלא יגלח במספרים ושפיר יוכל לגלח ולהביא קרבנותיו במלאת נזרו אף אם יגלח במספרים רק שישאר כדי לכוף ראשן לעיקרן. אעפ"כ אסור לו לכתחלה מדאורייתא לגלח במספרים ולהניח כדי לכוף ראשן לעיקרן שמעינן מיניה דהיכא דאמרה תורה תער לא יעבור על ראשו היינו ללקות. אבל איסורא איכא גם במספרים אף שלא כעין תער כלל. א"כ אמאי לא ניחא גם בפאות הזקן כן דלא תשחית את פאת זקנם ופאת זקנם לא יגלחו לא נאמר אלא למלקות. אבל איסורא איכא אף במספרים ואף שלא כעין תער:

קיצור. י"ל בנזיר הטעם דאסור לגלח במספרים משום דצריך שבשעת תגלחת יהיה בו השער שהיה בעת קבלת הנזירות. אך הרמב"ם והתוס' לא ס"ל כן וכ"מ בירושלמי פ"ו דנזיר ה"ג דלא בעינן דיעבד שיהיה בו השער שהקדיש אלא כשיש משער נזירות כדי לכוף ראשן לעיקרן שפיר דמי. וכ"כ בקה"ע שם ולא כטעם של הלח"מ ואעפ"כ אסור לגלח אף במספרים אף קצת מאורך השער א"כ (שם) גם בפאות הזקן י"ל כן. ולפ"ז יש איסורא דאורייתא מלגלח במספרים אף שלא כעין תער. ועוד עכ"פ מוכרח דמלשון אינו חייב עד שיטלנו בתער אינו מוכח כלל דשלא בתער שרי: