א

סימן פח

נשאלתי בהלואות שלנו שאנו מלוים על היתר עיסקא כתיקון חז"ל פלגא באגרא כו' אם מעכב דייקא הכתיבה שיכתבו זה בכתב בעדים או בח"י המקבל עכ"פ איך שקבל ממנו בה"ע ואיך שכשיסלק ריוח סך הקצוב יהי' פטור מת"ע הנ"ל. או אם התנו בעל פה לבד שנותן לו על ה"ע נמי סגי לסלק איסור רבית. ולכאורה מדינא אין מקום לחלוק בין כת"י לאמירה בע"פ אלא רק שהיה קשה עלי להורות היתר בזה משום שכשמתני' בע"פ אין מבארים כ"כ איך שמקבל ממנו בעיסקא פלגא באגרא וכו' ושאר הפרטים. ודמי טפי לרבי' משא"כ כשכותב ומבאר הענין בפי' וידוע שצריך שיבין מ"ש בו. ועכשיו בלמדי מס' כתובות מצאתי ת"ל שיש שרש בגמ' לעשות חילוק בין כתב לבע"פ. והוא מדאמרינן בפ' אע"פ (דנ"ו). טעמא דכתבה לו אבל בעל פה לא. ונדחקו שם המפרשי' במה הוא החילוק בין כתב לבע"פ דהא בכל מקום הודאה באמירה סגי. והריטב"א ז"ל תי' בשם רבו דכיון דהכא ודאי לא פרעה אלא מלתא בעלמא קאמר' לי' כי כתב מהודא' דילה שטרא אז חשבינן לי' כהודאה גמורה וכפרעון אבל כשלא עשו כן אלא באמירה מוכחא מלתא דערמה הוא דעביד כו'. וסיים שפי' זה נראה לו נכון ויבא לשון התלמוד כפשוטו. ועפ"ז יש להקיש ג"כ לנ"ד. והוא דבודאי היכא שנותן לו באמת על עסק למחצית שכר ודאי דא"צ כתב ודי באמירה לבד לסלק איסור רבית. משא"כ בהלואות שלנו שבאמת הכל יודעים שאין מתכווני' כלל לעסוק בשותפות אלא שזה מלוה וזה לוה ממש ורצונו ליתן לו רבית אלא שלסלק האיסור הוא פוסק עמו על עיסקא. ונהי שמ"מ זה מהני לסלק האיסור כיון שבאמת אם לא ירויח יוכל לפטור עצמו מהרבית ע"י שבועה ומה שאח"כ משלם ואינו נשבע אין זה רבית רק עבור השבועה. מ"מ כיון דהוי כמו הערמה ע"כ י"ל ג"כ ע"ד הנ"ל דכי כתבי שטרא מן ענינם אז חשבי' לי' כעיסקא גמורה לסלק האיסור אבל כשלא עשו כן אלא באמירה מוכחא מלתא דערמה הוא כו'. וע"כ לכתחלה ודאי יש ליזהר לכתוב השט"ע דייקא ואין די באמירה בעלמא ובדיעבד צ"ע כיון שיש שם פירושי' אחרים להראשוני' ז"ל יש לסמוך עליהם אם הבין עכ"פ המקבל ענין העיסקא וההיתר דאל"כ אפי' בכתב לא מהני. אלא דבכתב י"ל שמסתמא ידע אבל אם הי' הפסיקה בע"פ צריכין לחקור אח"ז אם ידע או לא: