ג

אך מ"ש הרב ר"א נ"י דזהו ר"ק. והצעטיל שנתן לה הוא שטר שיש בו רבית קצוצה שכלל את הקרן עם הרבית. ג"כ אינו נכון כלל דר"ק אינו אלא אם קצץ לו רבית בשעת הפסיקה משא"כ הכא הפסיקה היה בהיתר גמור. שהנותן מקבל פלגא באגרא כו'. רק בשעת הסילוק שהיה עומד הפסד ואעפ"כ גמר שלא יפסיד הנותן וגם שיתן לו ריוח. א"כ כיון בשעת הסילוק נתן לו רבית זה ולא בשעת הקציצה אין זה רבית מדאורייתא כלל וכמ"ש הב"י סי' ק"ס קרוב לסס"י בד"ה אי אוזיף מאה דבתר מעיקרא אזלינן ולכן אם אוזיף מאה במאה ובשעת הסילוק המאה עולים ק"כ דיש כאן נשך ורבית אעפ"כ כיון מעיקרא בשעת הפסיקה לא היה בזה רבית כלל. אין זה נשך מדאורייתא כלל. וה"נ אף אם נאמר שבשעת הסילוק יש כאן רבית גמור דומיא דמאה בק"כ. כיון דמעיקרא בשעת הפסיקה היה בהיתר אין זה כלל רבית דאורייתא. והא דגבי משכנתא בלא נכייתא י"א דהוה ר"ק אע"ג דלא קץ ליה הרבית עיין בגמרא (דס"ז ע"א) דמשמע בגמרא ב' דיעות בזה. התם שאני דעכ"פ בשעת הפסיקה היה איסור היינו שיאכל הפירות משא"כ הכא שהפסיקה היה בהיתר גמור כנ"ל אין בזה ר"ק לכ"ע אף אם בשעת הסילוק נתן לו ריוח. ולכאורה י"ל דיש לו דין רבית מאוחרת. דאע"פ שנותן לו מעות ומפרש בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי אין זה רבית גמור כמ"ש במשנה ס"פ א"נ. מיהו זה אינו דהתם מיירי כשנתן לו אחר שהחזיר לו מעותיו אבל אם נותן לו כן בשעה שחייב לו המעות אינו נק' רבית מאוחרת כמ"ש הטור סס"י קס"ו א"נ י"ל דלא מקרי רבית מאוחרת כו' ע"ש. ובב"י שם. ומ"מ י"ל דנהי דאינה רבית מאוחרת אינה ג"כ ר"ק כ"א אבק רבית כמש"ש הטור אסור. אך בב"י רס"י ק"ס בד"ה ולא רבית שבשעת הלוואה כתב דאילו בעוד שמעותיו בידו רבית ממש היא. משמע קצת דה"ל כמו ר"ק. מיהו אף לו יהי כן הכא שאני דשם [נתן] לו מעות ממש בשביל ההלואה אבל כאן שנותן לה בשביל חלקה בריוח. אף שבאמת אין ריוח כ"א גם הפסד. מ"מ הרי א"א לו אא"כ יברר בשני עדים ושישבע ש"ח. וכל זמן שלא רצה לברר בעדים יש לה טו"ת עליו על מאה רוכ"ס. א"כ מה שנתן לה אין זה נשך ממש. ולכן לכל היותר אין זה רק אבק רבית לבד: