ד

ושטה ג' הוא שטת הנמוק"י בשם הרשב"א וז"ל אחביתא על חביות ידוע הוא נותן לו. כיון דעל זה ממש נתן לו נמצא דאי תקפה נתבטל המקח והלואה היא כו' דבשלמא אי לא הוה חבית ידוע הוה כפוסק על הפירות ביש לו וכו' ע"ש. וכדבריו מבואר בשט"מ כאן בשם הרמב"ן וז"ל ואקשי רב שרביא האי קרוב לשכר כו' ותימה הוא דהא היינו פוסקים על הפירות במקום שיש לו שאם נפסדים למוכר וכענין ששנו בתוספתא פ"ו למה זה דומה לנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו ומאי קשיא ליה לרב שרביא (ועמש"ל סעיף א' שרש"י דע"ג ב' תירץ דשאני יין שרגיל להחמיץ כו') ונראה דהא חביתא דחמרא איתא בעין וא"ל הילך ארבעה זוזי אהך חביתא ואי תקפה ברשותך ותחזור לי מעותי כו' עכ"ל. ולפ"ז י"ל כשלא אמ"ל אחביתא ידוע כ"א דומיא הא דרבנן יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת. אף שהיו סומכין על זה היין ולא היה יכול הבעה"ב לקנות יין אחר וליתן לו כמש"ל ססע"י ג' בשם התוספות. עכ"ז כיון שלא היה אחביתא ידוע א"צ לטעם הנזכר כאן כיון דמקבל עליה זולא. אלא סגי בטעם הנזכר בגמרא שם ואפשר לאו דוקא במבחרי ליה בטבת הדין כן כ"א גם אחר טבת הדין כן וא"צ כאן לתנאי שיקבל עליו הלוקח זולא. ובזה יש ליישב דעת הטור סי' קע"ג מותר להקדים כו' וכן מותר להקדים מעות של חבית ידוע של יין ולהתנות עם המוכר שאם יזול כו' עכ"ל. הרי ברישא לפי שאינה חבית ידוע א"צ לקבל עליו זולא ואעפ"כ אם החמיצה החמיצה למוכר אפילו עד ניסן יעו"ש וס"ל דטבת לאו דוקא. ויש פנים לדבר לשטת הרמב"ן והרשב"א והנמוק"י הנ"ל ועיין ש"ך סי' קע"ג סעיף י"ג ס"ק כ"ה מ"ש לתרץ דברי הטור. שהתוספות כתבו וטבת לאו דוקא. ותמהני דא"כ דס"ל כהתוספות יקשה הדין דמאן דיהיב זוזי אחביתא דחמרא אמאי צריך לקבל עליה זולא. שלכן הוכרחו התוספות לפרש דתקפה לאו היינו החמיצה. והטור מפרש דתקפה זהו החמיצה. וכמו שהקשה הב"י. ולכן צ"ל התירוץ להטור דהיינו טעמא משום דיהיב זוזי אחביתא ידוע. וכתירוץ הרשב"א והרמב"ן כנ"ל. ועיין בפרשב"ם פרק המוכר פירות (דצ"ז ע"א) הביא הגמרא דפא"נ (דע"ג א') לקשרו עם הא דריב"ח שם. אך א"כ קשה על הרשב"א והרמב"ן דהא שם מיירי בחבית ידוע כמו שאומר אבל בקנקנים של מוכר. וא"כ איך פוסק דאם החמיצה מצי אמ"ל הא חמרך והא קנקנך א"כ ה"ל קרוב לשכר ורחוק מהפסד. וי"ל דהא אסיקנא הכא דאם קבל עליו אחריות זול שפיר דמי. וה"ל קרוב לזה ולזה. והתם פשיטא דקיבל עליו אחריות זול שהרי לקחה לרשותו. ועוי"ל דהרמב"ן והרשב"א ס"ל דכל שמשך הלוקח את המקח שוב לא שייך רבית כלל. דכל רבית הוא אגר נטר. וכאן ליכא אגר נטר כלל שאינו ממתין לו מעותיו כלל שכבר נקנה לו לגמרי היין עבור המקח. וכש"כ התם בפרק המוכר פירות (דצ"ח ע"א) דכבר קיבל היין לביתו ממש. אע"פ שהתנה עמו שאם תחמיץ יתבטל המקח אין זה רבית כלל דיין קונה ממנו ולא חומץ. ולא קאמרי הרמב"ן והרשב"א דבחביתא ידוע חיישינן למחזי כרבית זהו רק כשנתן מעות ולא משך כו'. ומה שהתוספות הביאו ראיה דאפילו במשך הדין כן כדאמר לקמן (דף ע') גבי עיסקא כו'. י"ל הרמב"ן והרשב"א ס"ל דמכר גמור לא דמי כלל לעיסקא שהרי העיסקא היא פלגא מלוה ממש. ומה שיוכל להתנות שאם יהיה הפסד כו'. אין זה דומה לתנאי דנד"ז שהוא מכר באמת רק שמתנה שלא יחמיץ כו'. וה"ל כהא דתנן פרק המוכר פירות (דצ"ח ע"א) ואם אמ"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת. וה"נ בשאר יין בתנאי מפורש:

קיצור. שטת הרמב"ן והרשב"א והנמוק"י וכ"ד הטור דדוקא כשנותן מעות על חביות ידוע ואומר שאם תחמיץ יהיה ברשות המוכר אזי צריך לקבל עליו זולא. אבל בפוסק על יין שיש לו הגם שלא יוכל ליתן לו יין אחר ה"ל כדין פוסק על הפירות ביש לו. וזהו הדין דלקמן (דע"ג ע"ב) וס"ל להטור דלאו דוקא ומבחרי ליה בטבת אלא ה"ה בניסן. וכמו בפוסק על הפירות דהא הם אין מחלקין בין פירות ליין. והא דבפרק המוכר פירות מבואר אפילו בחביתא ידוע בקנקנים דמוכר אם א"ל למקפה והחמיצה היא ברשות המוכר י"ל אפילו לרב שרביא ניחא דהתם כיון שכבר משך המקח לביתו אין שייך ענין אגר נטר כלל ואינו ענין להלואה כלל: