ג

ושטה ב' הוא שטת התוספות דאין מחלקין בין פוסק על היין לפוסק על התבואה. וכמ"ש הריטב"א בשמם דהא סתמא קתני שפוסק על הפירות ואפילו יין בכלל וקתני נמי ועל העביט של ענבים משום דהוי כיש לו ותו דקתני בריש פרקין ויין אין לו הא יש לו יין או שבא איסרו לידו מותר עכ"ל הובא בשט"מ דע"ג ב'. אלא ס"ל דפוסק על הגדיש או על היין ויש לו יין אינו דומה לדין זה דהאי דיהיב זוזי אחביתא דחמרא ולא לדין דלקמן (דע"ג ב') גבי רבנן דיהבי זוזי אחמרא. וז"ל ומיהו נראה קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומ"מ לא קשה דהתם יכול המוכר ליתן לו חטים אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלם ולא מהני יש לו אלא להיתר פסיקא בלבד ורבנן דיהבי זוזי אחמרא משמע דקלקול אחר בר מחימוץ הוה מקבלי היינו לפי שהיו סומכין על יין של בעלי בתים דוקא ולא היו יכולים לקנות מן השוק יין אחר וליתן להם עכ"ל. וכ"כ האגודה סי' פ"א הנ"ל וז"ל האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא פירש ר"י הא דפוסק עמו על הגדיש שאין הלוקח מפסיד אם תתקלקל התבואה התם יכול המוכר לתת לו פירות אחרים אם ירצה ויכול לאוכלם ויכול ליתן לו פירות אחרים ולא מהני יש לו אלא להיתר פסיקה ולהכי אפילו נתקלקלו חייבים לשלם. אבל הכא היו סומכין על זה היין ולא היה יכול לקנות מאחרים ליתן לקונה יין אחר עכ"ל:

קיצור. לפ"ד ר"י בתוספות ובאגודה דין פוסק על הגדיש וכן אפילו על היין. הדין כפוסק עמו על שער שבשוק. וכל הקלקול על המוכר. ודין דרבנן דיהבי ד' זוזי אחביתא דחמרא ודין דכאן מיירי שהיו סומכין על זה היין דוקא שממנו יתנו להם. ואזי הדין כדלעיל ססע"י א':