ט

אלא דאכתי איכא למידק אע"ג דלא דמי ממש להא דרב אשי דאיהו מיירי בניכוי מהקרן רק שאין מנכים לו עבור מה שאכל בתורת ריווח כו' ואין זה ענין לנדון זה כלל דהוי רק ניכוי הריוח שלא הגיע לידו עדיין. מ"מ מאחר דקיי"ל דאבק רבית אין מוציאין ממלוה ללוה כמבואר ממימרא דרב אשי הנ"ל ובגמ' (דס"ב) וא"כ סחורה זו שקנה שמעון מראובן אע"ג דהוזיל לו ועשה בזה איסור דרבנן מ"מ הסחורה היא נקנית לשמעון כיון שקנה אותה בקנין גמור המועיל וא"כ אף שהיא מונחת אצל ראובן וראובן עוסק במכירה הו"ל כפקדון דשמעון שהפקיד ביד ראובן למוכרו דהפקדון והמעות הבאים ממנו כל היכא דאיתנהו ברשות שמעון הם. וא"כ לכאורה הו"ל אפוקי מיניה ממש. דמה לי מיניה או מנפקד שלו. ואע"ג דהנפקד הוא ראובן התופס לעצמו י"ל דכשם דאם תפס מבית שמעון ממש מפקינן מיניה ה"נ כשתפס מסחו' שמעון המונחת אצלו. וכעין שפירש"י בפסחים (דל"א ע"א) ד"ה שאני התם דמה לי אני מה לי אחר כו' וה"נ י"ל כן. דכשם שאין לוי שמגיע לו א"ר משמעון יכול לתפוס מסחורה זו דשמעון שתח"י ראובן ואי תפס מפקינן מיניה כך גם ראובן עצמו לא יוכל לתפוס מסחורה זו כיון דקנויה היא לשמעון בק"ג המועיל דמקח שנעשה באיסור רבית המקח קיים אפילו אם היה רבית דאורייתא כש"כ כשאין כאן רק רבית דרבנן וכיון שהמקח קיים ה"ז ברשות שמעון ואיך יוציא ראובן ממנו הא"ר דרבנן. ואין לומר דא"כ גם על רבינו האי גאון וכל הפוסקים הנמשכים אחריו והטוש"ע ח"מ סי' ר"ח וי"ד סי' קע"ה. יקשה לנו דא"כ גבי פוסק על הפירות עד שלא יצא השער ונתייקר אח"כ כיון דמיירי שקנה הלוקח בקנין גמור המועיל (ולא בקנין המועיל רק למי שפרע כמש"ש בפי') א"כ הפירות הם בחזקת הלוקח ממש א"כ כשאינו נותן לו המוכר ללוקח כפי הפסיקה רק כשער היוקר ה"ז אפוקי מיניה ממש וא"ר אין מוציאין ממלוה ללוה. ואיך פסקו בפשיטות דאין ליתן לו רק כשער היוקר. יש לחלק דהתם כיון דמיירי שאין למוכר הפירות דאילו יש לו אע"פ שלא יצא השער מותר לפסוק וכיון דע"כ צ"ל דלא היה לו הפירות א"כ אף אם יצוייר שקנה בקנין גמור ושמהני קנין בכה"ג אף שאין לו הפירות (וצ"ע בח"מ סי' ר"ט ס"ו) מ"מ אין זה רק ע"ד חיוב שהמוכר מחוייב להעמיד ללוקח פירות אלו. אבל לא שייך שהפירות שקנה המוכר אח"כ הן ממש של לוקח. כ"א הן של מוכר כיון דלא היו בעת הקנין רק אח"כ באו להמוכר ומ"ש רב האי דקנה הלוקח בק"ג ר"ל שמחויב המוכר להעמיד לו הפירות. משא"כ בנד"ז שהיה לראובן הסחורה ומכרה לשמעון בק"ג א"כ הסחורה קנויה לשמעון ממש. וחילוק זה בין חיוב גמור ובין אם הוא של הלוקח ממש הוא מבואר בגמ' פרק הזהב (דמ"ה ע"ב) האי נקנה בכסף בכל מקום שהוא נתחייב גברא מיבעיא לי' כו' ע"ש. וגבי מוכר פירות עד שלא יצא השער לפמ"ש בשו"ע סי' ר"ט ס"ו א"א כלל לצייר קנין גמור כ"א ע"ד חיוב שנתחייב גברא ע' ב"י שם ססע"י ו' אבל בלשון חיוב כו'. וכיון שכן י"ל דמשו"ה ס"ל לרב האי דא"צ להמוכר ליתן ללוקח רק כשער שאח"כ ולא כפי הפסיקה ואין זה אפוקי מיניה כלל מאחר שהסחורה אינה קנויה לו ממש כ"א שנתחייב גברא ואע"פ שהוא חיוב גמור מ"מ אין זה אפוקי מיניה ממש רק שמפקיעים החיוב והפקעת החוב אף אם הוא חוב גמור נפקע בקל יותר מלהוציא ממנו ממש. דלא אמרו רק שאין מוציאין מהמלוה. משא"כ הכא הוא עדיין אצל הלוה רק שנתחייב לו כו' והרי בכל א"ר נתחייב הלוה למלוה או הלוקח למוכר ואעפ"כ אין מוציאין ממנו משא"כ בנד"ז כשהסחורה נקנה ללוקח ממש מדינא יש לומר דה"ז כאילו בא לידו ולרשותו וכשיעקל ממנה כלום ה"ז אפוקי מיניה ממש. ולא דמי ג"כ [להא] דתני רב ספרא ברבית דר"ח בגמ' (דס"ב ב') ובש"ע סי' קס"ג ס"ג דלדעת הרמב"ן כשמסלק לו מעות לא יתן רק כ"ד סלע ומעכב סלע הכ"ה לעצמו אע"פ שמחוייב לו סלע זה בחיוב גמור קודם שנעשה ההערמת רבית וא"כ הוא אפוקי מיניה ממש י"ל דמ"מ אין זה רק הפקעת החוב. משא"כ בנד"ז הוא אפוקי מעות שלו ממש ולא דמי להלוהו ודר בחצירו דלרבינו אפרים וסיעתו מנכה לו מההלואה דהתם ג"כ מחוסר גוביינא כי היה רק חוב אלא דמ"מ אין לחלק כן מסברא די"ל ג"כ להפך דלא אמרו אלא דאבק רבית אין מוציאין מהמלוה ממש אבל כל שהוא עדיין ברשות הלוה דהוא המוכר אף שנקנה להלוקח דהוא המלוה כיון דמקח זה שבו נעשה הרבית הוא עדיין ברשות המוכר אין זה אפוקי מיניה דהלוקח ממש כיון שעדיין לא תפס המלוה המקח שבו הרבית לידו ממש וא"ר אין נעשה שלו אלא כשתפס ממש ולא כשהוא עדיין אצל הלוה. משא"כ בשאר מקח שאין בו רבית ודאי כשקנה אותו בק"ג הוא שלו לכל דבר אף שמונח ברשות המוכר: