א

סימן עה

ע"ד הסמעטעני של א"י. הנה לכאורה יש למצוא היתר ע"פ דעת הש"ך בנקה"כ סי' קי"ב גבי הא דכותח של א"י שבש"ע שם סעי' י"ב וכ"ד הפר"ח שם ונסתייעו מהמרדכי פ"ק דחולין. ומ"ש בגמ' דע"ג (דל"ה ע"ב) דקבעו לי' לכמכא אסור תירוץ בנקה"כ שם דכותח שבימי הש"ס היה בענין אחר מכותח שהזכירו הפוסקי' המתירים ור"ל דבימי הש"ס היה מחלב או מנסיובי דחלב' ולכן אסור משא"כ כותח שבפוסקים הוא מחלב נקפא ועומד (דהיינו סמעטענא). ועוד תירץ בע"א:

אבל הט"ז סי' קי"ב סק"ט חלק ע"ז ופי' דאין היתר כלל בכותח אא"כ עשוי בחלב שישראל רואהו ע"ש. והאחרונים נ' מסכימים להט"ז ע"ש בס' בל"י. גם מפרש"י בחומש פ' וירא ופ' האזינו נ' דסמעטעני הוא בכלל חמאה א"כ א"א להקל בו יותר מבחמאה עכ"פ. וזה שובר לסברת נקה"כ בשם ב"ח. ושוב ראיתי ג"כ במנחת יעקב כלל ע"ה ס"ק י"א שכתב דהעיקר כמ"ש הט"ז ודבריו נכונים ומוכרחים מכמה סוגיות בש"ס. וגם הנקה"כ שצידד להקל היינו ליישב דעת הפוסקים ולא להלכה עכ"ד. גם הביאו הבל"י ולחה"פ תשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ג דמסיק להחמיר בליגא גרה ר"ל חלב נקפא חמוץ כו' (דהיינו בלשונינו סמעטענא) ולא ראיתי להאריך בכ"ז דכ"ז הי' נפ"מ במקום שאין מנהג. אבל מאחר שהמנהג פשוט להחמיר בכל מדינות אלו (אם לא ההולך במקום שאין ישראל מצויין כלל דאז אפשר שעת הדחק העצום שאני. ואף גם זאת דוקא כשאי אפשר כלל כו') אין אחר המנהג כלום וכמ"ש בשו"ת עה"ג סי' פ"ח לענין חמאה. וכ"פ בשו"ת נו"ב מה"ת סי' ס"ו. ובפרט מנהג כזה שהוא בדבר שנחלקו הפוסקים ונהגו כד' המחמיר אין לו התרה בשום ענין. וידוע מ"ש בגמ' אמנהג חזק שאפי' אם יבוא אליהו אין שומעין לו לבטלו שכבר נהגו העם בסנדל:

אך ראיתי במכתב רומע"ל ששלח לו א' בר אוריין ושמו הרבני המופ' מ' יעקב נ"י שדן את עירכם כמו עיר שאין בה מנהג לפי שנתיישבה מחדש. וזה אינו וכמ"ש הפר"ח בא"ח סי' תצ"ו בדיני המנהגות סעי' י"ט בשם הרשב"א והר"ן שכ' דמדפרכי' בגמרא בבבא מציעא פרק הפועלים (דף פ"ג ע"ב) ונחזי מהיכא קאתו. כלומר וינהגו כמנהג אותו מקום שבאו משם. מהכא שמעינן דכל עיר חדשה אם נודע רוב אנשים מהיכן באו הכל כמנהג אותו מקום שבאו משם עכ"ל. וכן פסק רמ"א בח"מ סי' של"א סעיף א' בהג"ה וז"ל לא היה מנהג בעיר אבל רוב אנשי העיר באו ממקום שיש מנהג אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם עכ"ל. וכל אנשי מקום רומע"ל הם באו או ממדינתינו או מוואלין. ולענ"ד ודאי המנהג שוה בוואלין כמו במדינתינו להחמיר. וא"כ א"א להם להתיר בשום ענין בעולם. עיין תשב"ץ ח"ג סי' יו"ד וחלק רביעי סי' ל"ב: