א

סימן עד

שאלה שבשלו בשר טרפה עם גרופין ואחר גמר הבישול היתה עדיין בתנור איזה עת בלא בישול ולקחו הקדרה בידים והעמידו על איזה מקום ולקחו מעליון הקדירה בלא עירוב בקדרה מקודם ושפכו כף אחת על טעליר פאקאשטנע:

יפה הורה כת"ר להתיר הקערה ואין לפקפק ע"ז כלל. כי הנה אפילו בעירוי דכ"ר ממש רק שנפסק הקילוח אע"פ שדעת הש"ך בפשיטות דצריך קליפה במאכל וגרירה בכלי עכ"ז הפר"ח בסי' ס"ח סס"ק י"ט כ' וז"ל לשטת המחבר וההג"ה שפוסקים דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה מינה דכשפוסק הקילוח דלא מיקרי עירוי שאינו אוסר כלל אלא דינו ככלי שני ממש שאינו מפליט ומבליע כלום לפי שטתם ז"ל וכן מוכח להדיא מדברי ההג"ה לקמן בסי' צ"ב סעי' זיי"ן וכן נראים הדברים באמת לפי שטתם ז"ל עכ"ל. ואף שהראיה מסי' צ"ב ס"ז יישבו האחרונים ע' פמ"ג סי' צ"ב שם בשפ"ד ס"ק ל"ד. מ"מ יש לדבר בזה ואכמ"ל. ומה שהקשה הפר"ח על זה מסוגי' דפרק כיצד צולין דמשמע דאפי' עירוי שנפסק הקילוח אוסר יש לתרץ דהתם הקרבן פסח הוי רותח ע"י האור. וקילוח מרותח ע"י האור אף שנפסק הקילוח ה"ל ודאי כעירוי מכ"ר שלא נפסק הקילוח כמבואר בש"ע סי' צ"ב סעי' ט' ובש"ך שם ס"ק ל"ח וט"ז סק"ל ובתה"ד שממנו מקור הדין. ואין מזה ראי' לעירוי דכ"ר שנפסק הקילוח. ושוב מצאתי שתירץ כן בספר חמודי דניאל הלכות כלי ראשון סס"י א' ותמה על קושיית הפר"ח. גם בספר בית ישראל מצאתי שכ' סס"י צ"ב אמ"ש הש"ע בסעי' ט' צריך גרירה וז"ל צ"ע אם נפל על כלי חרס אם הקדרה אסורה כמו גבי קליפה עכ"ל. הרי נסתפק בזה ואע"ג דנראה דנוטה להחמיר. כן הוא ודאי בעירוי דכלי ראשון ממש. אבל בנדון זה שהוא ספק אם הוי כ"ר יש להקל עכ"פ בעירוי שנפסק הקילוח וגם להפר"ח המחמיר אפילו בכ"ש אפשר לצדד להקל מאחר דיש לספק אם היס"ב. והנה נלע"ד שיותר יש הכרעה לומר דלא הוי הכף כ"ר מכמה טענות. הא' דלא ברירא מלתא שהי' היס"ב ברוטב שבקדרה וליכא להעמידה כ"כ אחזקה קמייתא דאין לך חזקה העשויה להשתנות יותר מזה מאחר שלא היתה אצל האש בשגם דאתרעי שלקחה האשה הקדרה בידיה בלא מטפחת. הב' והוא העיקר שלא שהה כלל הכף בתוך הקדרה ובכה"ג נוטה הסברא יותר שלא נעשית הכף כ"ר. עיין בש"ע של אאזמו"ר הגאון ז"ל ה' פסח סי' תנ"ב סעי' ד' שהרי"ף מצריך להשהות כו' ואף החולקים כ' להשהותו מעט עכ"פ בכדי שיהי' פנאי להרותחין ליכנס לתוך עובי הכלי כו' ע"ש. וע"ש סעי' ג' ורגילות כשמכניסין כו' וה"נ י"ל ע"י הכנסת הכף נתמעט קצת חום הרוטב במקום הכנסת הכף כיון שבלא"ה מקודם נח מרתיחתו. ולכן כיון שלא שהה הכף יש לצדד יותר צד הקולא דלא הוי הכף כ"ר. גם בעיקר דברי הט"ז סס"י צ"ב שכ' דהתוספות נסתפקו בזה. נלע"ד דאדרבה דמלשון התוס' משמע דהספק הוא בענין אם הקערה שוהה בתוך המחבת עד שמעלה רתיחה כו' ע"ש. אבל באם אינו שוהה כלל עד שמעלה רתיחה י"ל דודאי אינו נק' כלי ראשון. גם אע"פ שאין למידין הלכה מפי מעשה. עכ"ז סיפר לי הרב המנוח המפורסם מוהר"ר מיכל שהי' מ"ץ דק"ק נעוויל איך ששאל פעם א' מכאאזמו"ר הגאון ז"ל על ענין שהוציאו דייסא מכ"ר לכלי שני והוא דבר גוש ותחבו כף לתוך הקאשע מה דינו. ואמר לו בזה"ל שיש לו הרבה ראיות נגד הסברא דא"צ להשהות הכלי בכ"ר כו' אלא דכיון דנפיק מפומי' דר"י דלית דין בר נש ע"כ אין להורות כנגדו ח"ו. אך דוקא בעובדא כוותי' דר"י ולא ללמוד מזה למקום אחר עכ"ל. ולא ידעתי תוכן התשו' על שאלה הנ"ל. אך עכ"פ נראה מזה שכשלא שהה כלל בכלי יש לנטות לצד הקולא טפי מלהחמיר. אף שבש"ע שלו סי' תנ"א סכ"ח עשה מזה ספק שקול. בשגם שבנ"ד אף אם הוא ספק שקול יש להקל כשנפסק הקילוח עכ"פ כנ"ל. וע' פמ"ג סי' ס"ח ד"ה דין הרביעי. ואף אם יש כאן ספק שמא לא נפסק הקילוח. הרי יש כאן שני ספקות בדאורייתא שמא אין הכף כ"ר כנ"ל. ואת"ל דהוי כ"ר שמא נפסק הקילוח בשפיכה מהכף לטעליר ושרי מדאורייתא. וא"ת אכתי אסור מדרבנן הרי אדרבנן יש ספק שמא אינו כ"ר. ועיין בש"ך בדיני ס"ס אות י"ו דמה"ט התירו ההערינג כשיש ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן ע"ש. אבל הספק דשמא עירוי אינו מבליע אפילו כדי קליפה כ' הפמ"ג סי' ס"ח ד"ה הדין השלישי שאין לצרפו לס"ס. ונוסף עכ"ז כיון דהכלים אחר מעל"ע ה"ל נטל"פ א"כ אין לחפש כל כך חומרות. דאף שכ' בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג שנשאל אם בישלו ספק טרפה אם יש להתיר הכלים אחר מעל"ע מצד ספק דרבנן והעלה להחמיר כיון שעיקר הספק בדאורייתא. מ"מ שאני הכא שמעיקר הדין אין להחמיר לכן אין לחפש חומרות וע' בשמ"ח סי' ב' סעי' י"ח שהיקל לפעמים אחר מעל"ע אלא דהכא יש להקל אפילו תוך מעת לעת כנ"ל. רק שמ"מ כיון שמתירין מצד ספק ספקא היה נכון להשהות מעת לעת כיון שספק ספקא זה יש לו היתר מדאורייתא לגמרי אחר מעת לעת. ולכן יש להשהות מעל"ע ודיעבד אם נשתמשו תוך מעל"ע ג"כ אין שום קפידא מדינא. מה גם שכת"ר כ' שקרוב לודאי שנפסק הקילוח וא"כ ליכא חששא דאורייתא לדעת הפמ"ג. וכיון שהוא רק מדרבנן א"כ מדרבנן לא יהי' היתר גם אחר מעל"ע ול"ד למ"ש הש"ך סי' ק"ב סק"ח:

עוד קיצור מענין הנ"ל הנה אין הפנאי מסכים להעמיק העיון בראשונים. רק בהמעט שראיתי בזה. ודאי יפה הורה כת"ר. כי הפמ"ג סי' ס"ח ד"ה הדין הרביעי כ' בעירוי מכ"ר שנפסק הקילוח יש להקל בספקו. והרי נדון זה יש כאן ספק. והיינו ספק שמא הכף לא חשוב כלי ראשון כלל כיון שלא שהה תוך כ"ר וכמ"ש הט"ז וכ"כ כאאזמו"ר הגאון ז"ל בא"ח ה' פסח בסי' תנ"א סעי' כ"ח ולא אמרו דעירוי מבליע אלא בעירה לתוכו רותח. וכ"ש בכ"ר כזה שאינו מעלה רתיחות (וגם לא ברור ממש שהיה רותח עד שהיס"ב דאף אם מקודם היה היס"ב הרי אין כאן חזקה כ"כ שאין לך חזקה העשוי' להשתנות גדולה מזו כיון שאינו על האור מה גם דהדפנות של הקדרה ודאי לא הי' היס"ב. וא"כ יש לספק שמא בהעירוי לא הי' היס"ב). ועיין בו בסי' תנ"ב סעי' ד' שהרי"ף מצריך להשהות כו'. ואף החולקי' כ' להשהותו מעט עכ"פ בכדי שיהי' פנאי להרותחין ליכנס לתוך עובי הכלי כו' ע"ש. א"כ ג"ז יש לצרף אם לא שהה הכף בכלי כלל. וע"ש סעי' ג' ורגילות כשמכניסין כו' מיד נחים כו'. וה"נ י"ל שע"י הכנסת הכף נתמעט החום קצת מגדר כ"ר במקום הכף. לכן אם ודאי נפסק הקילוח הרי הדין פשוט כן לפ"ד הפמ"ג דבתראי הוא. ואף אם יש ספק שמא לא נפסק הקילוח. הרי יש כאן ע"ז שני ספיקות שמא אינו כ"ר מצד שלא שהה ושמא נפסק הקילוח (והספק דשמא עירוי אינו מבשל אפילו כ"ק כ' הפמ"ג שם ד"ה הדין השלישי שאין להקל לצרפו לס"ס). וא"ת הא מדרבנן אפילו נפסק הקילוח אסור כ"ק. הרי ע"ז יש ספק א' שמא אינו כ"ר. וכה"ג שיש ספק א' בדרבנן וס"ס בדאורייתא הוי ס"ס ושרי כמ"ש הש"ך בסי' ק"י בדיני ס"ס אות י"ו בשם כמה פוסקים. וכש"כ הכא בכלים שאחר מעל"ע כל השקלא וטריא רק באיסור דרבנן ואף שהענין נודע מיד כשהיה חששא דאורייתא. מ"מ עכ"פ אין לחפש בזה חומרות. ועיין בשמלה חדשה סי' ב' סעי' י"ח שהיקל לפעמים בספק דפלוגתא לסמוך להתיר הכלים אחר שישהה מעל"ע אע"ג דס"ל שהעיקר כהמחמירים. מכש"כ בכה"ג דנ"ד שיש להקל אחר מעל"ע עכ"פ כיון שאפי' תוך מעל"ע נראה להקל מדינא לפ"ד הפמ"ג כנ"ל:

הלכות פת ושלקות