ח

ועוד ראיה ממשנה פ"ד דתרומות (מ"ח) ר' יהושע אומר תאנות שחורות מעלות את הלבנות כו' אע"ג שהאיסור ניכר מאד. וכ' הר"ש דמפרש הטעם בירושלמי משום דאם רצה טוחן ומתיר כלומר שאם דורסן מתערב הכל ועולה. ואף דרע"ק פליג מ"מ הרי מודה בשאינו ידוע מה נפלה כו' והכא שהאיסור כבר מעורב בהיתר וא"א להסירו עדיף טובא ויודה רע"ק דבטל. גם מה שפסק הרמב"ם כרע"ק אינו מוכרח דהא בנדרים פרק נערה (דע"ד א') דפליגי ר"א ור' יהושע ורע"ק כ' הר"ן שם דע"ה א' וכיון דקלסיה בן עזאי לרע"ק וזכנהו לר"א ור' יהושע בדינא דלא אהדרו ליה מידי נקטינא כוותיה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם סי' יו"ד. משמע הא לאו הכי היה הלכה כר' יהושע דהלכה כרע"ק מחבירו ולא נגד רבו בפרק הכותב (דף פ"ה). ומה שהעיר ע"ז אאזמו"ר הגאון ז"ל מדין אשה הדרא לקביעותא שבפ"ב דנזיר (דף י"ב ע"א) המובא בפר"ח סי' ק"י ס"ק י"ג. לא הבינותי כי הנה עיקר פי' קבוע היינו שהאיסור ניכר וידוע במקומו וגבי אשה כ' התוספות בנזיר שם ונהי דלא קבוע לגמרי מ"מ דמי קצת לקבוע. ולפע"ד א"צ לזה דשם י"ל דהוי קבוע לגמרי שהרי האשה עצמה יודעת שנתקדשה וא"כ היא יודעת שאחותה אסורה לזה. ואפשר עי"ז חשוב האיסור קבוע. ואף את"ל דזהו אינו וה"ל קבוע דרבנן כהא דאמרינן פ"ח דזבחים (דע"ג סע"א) גזירה שמא יקח מן הקבוע. אף שא"י האיסור ומעורב רק כיון דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי א"כ כיון דאינו בטל חשוב קבוע. ועיין מזה בסה"ת סי' נ"א ודוקא כי האיסור ניכר כו' שייך לומר כל קבוע כו' והא דמשני כו' גזירה כו' לאו דוקא כו' אלא כו' משום דבעלי חיים לא בטילי כו'. וכה"ג באשה דלא גרעא מבעלי חיים דלא בטלי לכן ה"ל קבוע. ומה ענין זה לדבר איסור שאינו חשוב ומתבטל אילו נתערב מין במינו. להכי גם כשנתערב מבשא"מ כיון דא"א לבררו ולהוציאו משם דומיא דמקפה ושום שפיר מתבטל. ומה ענין זה לאשה שהוא דבר שאינו בטל. ועוד זאת גם לדברי קדשו אין ללמוד מזה לחצי שיעור. דאשה פשיטא דדומה לאיסור שלם כמו כעדשה מן השרץ וחמור מיניה דחשוב בריה לדברי הכל. משא"כ בשנחתך האיסור לחתיכות פחות מחצי שיעור אין דומה לשם כלל. ועוד ראיה הנה בסה"ת סי' חמשים כ' אבל מין בשאינו מינו צריך ששים בהיתר אפילו בדבר יבש כו' ואם מכירו יסיר האיסור ואם אינו מכירו כגון שנחתך בחתיכות קטנות בטל בששים עכ"ל. והאי אם אינו מכירו כגון שנחתך כו' א"א לומר שהוא בענין שדומה לגמרי לשאינו מינו. דא"כ היינו מחוי שנזכר שם. אלא מיירי שנחתך כ"כ לחתיכות קטנות עד שא"א לברר כולו ושישאר המאכל מין מאכל כ"א יופסד. וכענין השום במקפה כנ"ל. וכן פי' באו"ה כלל כ"ג סי' ח' וז"ל והטעם (ר"ל למ"ש סה"ת דבעינן ששים) משום דמין בשא"מ חמור יותר מבמינו אף בדבר יבש שאין נ"ט זה בזה לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסיר. ומ"מ בטל שפיר בששים דמאחר שהוא כ"כ מועט (ר"ל רק אחד מששים) ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה עכ"ל. ועי' בספר חמודי דניאל ה' תערובות סי' כ' מה שהקשה על הפר"ח סי' ק"ב סק"ח וסי' ק"ט ס"ק ד' כגון חתיכה שבלועה מחלב כו' מסוגיא דגמרא רפ"ח דזבחים (דף ע"ד) דחתיכה דבשר בחלב היה בטלה לולי שהיא חהר"ל. ולפמ"ש בשם או"ה לק"מ דהכא לא דמי כלל למכיר האיסור כיון שעתה אינו מכירו וא"א להכירו כ"א ע"י טורח גדול. ועיין בא"ח סי' תס"ו ס"ד ובח"י שם דהפירור יבש אינו מתבטל בקמח. ופי' אזמ"ו נ"ע דה"ל כיבש בלח. ובאמת מאחר ששם אחר הריקוד א"א להכיר האיסור בשום אופן אין להחמיר כלל. לולי מצד האומרים דחוזר וניעור. אבל עכ"פ יש ליתן ע"ז דין קמח חמץ שנתערב בקמח דפסח. ואינו ענין לדין יבש בלח:

קיצור. עוד ראיה ממשנה פ"ד דתרומות. שאינו ענין לדין אשה הדרא לקביעותא פ"ב דנזיר (י"ב). גם ראיה מסה"ת סי' נ' ואו"ה כלל כ"ג דין ח'. גם קצת ראיה מהקושיא שהקשה החמודי דניאל על הפר"ח סי' ק"ט סק"ד מזבחים ע"ד. לפ"ז אין להחמיר בדין הנזכר בש"ע א"ח סי' תס"ו ס"ד. ויש להתיר לאפותו קודה"פ: