ז

ושוב מצאתי בחוות דעת סי' ק"ד סק"א הביא ג"כ ראיה זו ומ"ש דמיירי שהשום והשמן בעין רק א"א לברר השמן מהמקפה כו'. הנה אף שכוונתו אחד כמ"ש דר"ל שהם בעין אבל אין מקומן ניכר כ"א מעורבים בתוכה. עכ"ז לא ראה לשון הר"ש שפי' שזה נקרא שאין השום והשמן בעין כו'. ומ"מ המכוון של הר"ש ג"כ כמ"ש שממשו של השום בעין תוך המקפה ולא נמוח. וראיה דהא הגמרא מסיק דלוקה עליהן משום שיש כזית בכדי אכילת פרס. וגבי כבכא"פ אין לוקין עליו אא"כ יש טעמו וממשו פרק בתרא (דע"א דס"ו) ושם פירש"י ממשו שהוא בעין. לאפוקי חלב שנמוח נק' טעמו ולא ממשו ע"ש בפירש"י ס"ו ב'. גם הר"ש בטבול יום פ"ב שם גבי כזית בכא"פ כ' ועוי"ל דאפילו במינו נמי כבכא"פ דאורייתא דלא בטיל ברובא אע"ג דלא מינכר כו' דסתמייהו בחטים או בשעורין של תרומה איירי דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי אכיל כבכא"פ חייב ולא דמי למיעוט הנמוח ומתחבר עם הרוב מתבטל עכ"ל. וא"כ לפ"ז גם בשום שבתוך המקפה מסתמא ג"כ לחודיה קאי. הגם דהוא מין בשאינו מינו מ"מ לשון כבכא"פ משמע כה"ג. וכ"כ הפר"ח בה' פסח דלרש"י וסיעתו כל שהאיסור הוא מחוי ואינו בגופו מקרי טעמו ולא ממשו. וא"כ מאחר שכאן אמרו שהיה לוקה עליו משום כבכא"פ ע"כ היינו שאינו מחוי. ואעפ"כ היה מתבטל אם אין כזית בכא"פ. ע"כ צ"ל דבכה"ג נמי מתבטל האיסור. רק שאם הוא כבכא"פ אינו בטל. והחוות דעת למד מזה דכמ"כ אף שאין כלל כבכא"פ אלא שיש מהאיסור שיעור שלוקה עליו אם היה בפ"ע כמו עדשה מן השרץ לא בטיל. ואין הנדון דומה כלל. דכשיש כזית בכא"פ שאני. דבכה"ג האיסור אינו מתבטל בהיתר. אבל כשיש ששים מן ההיתר נגד האיסור. אלא שהאיסור יש בו כשיעור שלוקין עליו מה בכך. הרי כזית מן הנבלה בטל בששים של היתר. א"כ גם כאן י"ל דמתבטל. כיון דאי אפשר לברר האיסור מן ההיתר א"כ מתבטל. וזהו שטת או"ה והרשב"א דלעיל אות א' שבמאכל עב מתבטל אף כעדשה מן השרץ. ומכל מקום י"ל להחמיר בזה כהש"ך:

קיצור. עוד ראיה דענין השום שבמקפה מיירי שהוא בעין ולא נימוח לגמרי מאחר דהיה לוקה אכזית בכא"פ וצ"ל ממשו היינו שלא נמוח. דברי הח"ד שדימה שיעור כעדשה לכזית בכא"פ אינו דומה כלל. ומ"מ יש להחמיר בכשיעור: