ד

הנה אף להרמב"ם גבי קום נראה דשרי דהב"י כ' התם דוקא משום שהקום ניכר. משא"כ הכא שא"א להכיר הבריה וע' סה"ת סי' נ' די"ד סע"ד מקצתן חתוכין הרי אינו דומה למאכל ומ"ש מיבש בלח כו' עכצ"ל לכאורה לא כהפר"ח. ועיין בש"ע אזמו"ר בה' פסח סי' תס"ו ס"ט לפי שהוא דומה לתערובות יבש בלח כו' ובסעיף יו"ד כ' שאינו דומה לתערובות יבש בלח כו' ונראה שזה תולה במ"ש עוד מזה בי"ד בסוף השו"ת ד"ה מ"ש בש"ך י"ד סי' ק"ט. וז"ל ולפ"ז י"ל שגם יבש בלח אינו מתבטל לעולם אף אם אין האיסור ניכר כלל אפילו ע"י משמוש ידים וכמ"ש במ"כ ס' התערובות ח"ב פ"ג בתירוץ הב' ודלא כמ"י שחלק עליו והסכים למ"ש הט"ז ופר"ח סי' ק"ד כתירוץ הא' שבמ"כ שם דהאיסור ניכר ע"י משמוש ידים ע' פר"ח. וממ"ש הש"ע סי' ק' ס"ג מבואר דדוקא משום בריה אסור עכ"ל. וזהו חומרא גדולה כי המרדכי ואו"ה והרשב"א ורי"ו כולם מפרשים בפנים אחר. וגם הש"ך וט"ז מחולקים בזה ואיך נתפוס חומרא יותר מהט"ז. וכ"ש לפי' הרשב"א והר"ן בהא דאימרטוטי אימרטט אין מוכרח כלל כל הדין דיבש בלח רק לפירש"י והתוס' הדין זה יש לו שרש. אבל לא להחמיר כ"כ ונגד הש"ע סי' ק' וע' בתשו' חו"י סס"י ק"ב. והמ"י כלל פ"ה סעיף י"ז ס"ק נ"ז בהפ"מ מיקל אף כהש"ך נגד פר"ח וט"ז אף היכי דניכר האיסור אלא שא"י לבררו לא אסור רק בשמנה שרצים ולא בשאר איסורין וע"ש בכלל כ"ב דין יו"ד ס"ק כ"ג. ועמ"ש לקמן סעיף חי"ת:

ע"פ הנ"ל אפשר להתיר ענין הקרוט שבדקוהו מתולעים כנהוג ורחצוהו ועשוהו ואח"כ נודע שיש מין תולעים דקים מאד כמראה הקרוט ממש וצריכי' בדיקה. דעכ"פ עכשיו א"א להכיר בינם ובין הקרוט וא"כ בטל מדאורייתא. רק החשש משום בריה. וע' כו"פ סי' ק' המציא י"ל מילבען אינם ברי' כיון שאין אסורין מתחלת ברייתן רק אח"כ כשפי' כמ"כ כאן את"ל דלא קיי"ל כשמואל בדין קישות שהתליע באיביה. ב' חיזק דעת האומרים דבאלף בטל. ג' שמא נימוחו או ימוחו בבישול. ומ"מ בזה צ"ע. אך במה שאינו בריה י"ל כנ"ל: