א

סימן ע

בגמ' דע"ז (ס"ט א'). איבעיא להו נפל לגו חלא מאי (מי אמרינן החומץ טעמו קשה ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם) א"ל רב הלל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההוא אימרטוטי אימרטט (לחתיכות דקות קטנות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דלמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ) ועיין בנדה (דנ"ו ע"ב) גבי אימרטוטי אימרטט משמע כן ועיין בחולין פג"ה (דף צ"ב סע"ב) גבי רבה ממרטט לי' ופירש"י משרש אחריו וכתב הר"ן ההוא אימרטוטי אימרטט פירש"י ז"ל ושרץ שיעורו בכעדשה דחיישינן דלמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ ובודאי דהכי אמרינן במעילה (פ"ד דט"ז ע"ב) בשרצים המובדלים דהיינו בשמונה שרצים שאיסורן כטומאתן. אבל תימא הוא למה הוצרך לכך דהא אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית. דהא קיי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דיומא (דע"ג) דחצי שיעור אסור מן התורה. ותו קשיא עליו אי משום הכי אמאי אסריה רב כהנא ליעבריה במסננת ולשתרי. לכך פירשו ההוא אימרטוטי אימרטט שהוסר צמרו (ונראה שזהו דוגמת מה שהביא בערוך ממ"ש בשבת פ"ד (דמ"ט ע"א) ממרטא דביני אטמי. ופירש"י מצמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה כו' להכי קרי לי' מרטא דלאו בר גיזה הוא וכן פ"ה דב"מ (דס"ח) ואת הרחלות מפני שגוזזות ושוטפות ומורטות) וכיון דחזינן דשהה טובא איכא למיחש דלמא חורפא דחלא מהדר ליה לטעמא לשבח ואע"ג דחלא ושכרא צונן בצונן הוא כיון דשהה טובא הוה ליה כבוש שהוא כמבושל. (ור"ל שמזה שהוסר צמרו ניכר ששהה טובא תוך החומץ ועל כן יש לחוש דלמא חורפא דחלא מהדר ליה לטעמא לשבח) והראב"ד ז"ל פי' שאין העכבר פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו משביח ולא נהירא כלל עכ"ל. והמרדכי כתב הביאו באו"ה כלל ל"ב סי' ט"ו וז"ל אם אימרטוט ונחתך בענין שאין יכול לבררו ולהוציאו אסור הכל דדלמא חתיכה כעדשה נשאר בו והוי בריה וע"י שסיננו במסננת של בגד שרי דמה לי אפקי' שלם ומה לי אפקי' נמרט ובלבד דאפקי' כולה ואם נימוח בתוכו לגמרי אז בטל בששים עכ"ל המר'. וכ' או"ה וז"ל ודוקא במשקה לפי שאפשר לסננו ה"ל כדשיל"מ (במאכל נראה חסר קצת) ובד"מ סי' ק"ד סק"ב כ' בשמו וז"ל אבל במאכל מותר אפילו יש לחוש שנשאר בו איסור גם במשקה אין לחוש רק בשרץ דיש לחוש שמא ישאר בו כעדשה שהוא שיעור טומאתו הואיל ותחלת ברייתו הוי כעדשה מקרי בריה ואינו בטל. משא"כ בשאר איסורין עכ"ל הד"מ. הנה מבואר דס"ל דשאר איסור שאינו בריה בטל אפי' בחומץ שיכולים לסננו וח' שרצים די"ל דכעדשה מהן הוי בריה אינן בטלים בכה"ג. אבל במאכל שא"א לבררן בטלים. והנה הר"ן חולק ע"ז בודאי וס"ל דבמשקה גם שאר איסורין אף שהן פחות מכזית אינן בטלים. אך במאכל לא נתבאר בהר"ן איך דעתו בזה. ועמ"ש לקמן בזה בשם הרשב"א בתה"א. והגר"א סי' ק"ד סק"ו כ' אבל דעת רש"י כמ"ש התוספות בזבחים (פ"ח דע"ב א') ד"ה וליבטלו ברובא דכל דבר שאסור פחות מכזית הוי בריה כשיעור איסורו כמו גיד ול"ק מנמלה דמובדלין דוקא כו' והוי כמו נמלה שלימה ודעת רש"י נכון עכ"ל. ובאמת מ"ש דכל דבר שאסור בפחות מכזית הוי בריה אינו כן בתוספות אלא וז"ל אע"ג דלית ביה כזית אלא כל שהוא בעלמא כו' דטעמא דבריה משום דהוי כאילו פירש בין גדול ובין קטן כו' וא"כ הכא כיון דשיעורן בכעדשה עכ"פ א"כ י"ל דלא הוי בריה דבריה משמע בין גדול בין קטן אפילו מכעדשה. אך לפמ"ש הט"ז רס"י ק' חשיבות דבריה שלא תהיה בטלה דכיון דמן התורה יש חשיבות דהיו לוקין על אכילתן אפילו הוא פחות מכזית כו' ע"כ החמירו רבנן בתערובות שלהן עכ"ל וכ' הפמ"ג שהוא מאו"ה כלל כ"ה ד"ב. א"כ לפ"ז הרי גם כאן יש חשיבות דהיו לוקין על אכילתן בפחות הרבה מכזית דהיינו בכעדשה. ואף שיש להן שיעור עכ"פ אינו בערך השיעורים של רוב איסורי תורה. אמנם הט"ז עצמו כאן סי' ק"ד כ' בפשיטות דכעדשה דשרץ לא חשיב בריה ושכ"כ באו"ה כלל כ"ה ד"ב דלא עדיף מכזית מן הנבלה דלא חשיב בריה. ואפילו כזית משמנה שרצים הנ"ל לא חשוב בריה וסיים שם באו"ה נמצא שאין קרוי בריה עד שיהיה בו ג' דברים בריית נשמה ונוצר באיסורו ושיחלק ואין שמו עליו עכ"ל. ועיין בהרא"ש בחולין פג"ה סס"י ל"ג. וקשה דהאו"ה סותר א"ע למ"ש כלל ל"ב סי' ט' דדלמא חתיכה כעדשה נשאר בו והוי בריה עכ"ל והובא לעיל. ובסה"ת סי' נו"ן משמע כמ"ש באו"ה כלל כ"ה ד"ב שכ' ומורינו רבינו מפרש דכל דבר ששמו עליו כו'. שוב ראיתי בתפל"מ סי' ק' שיישב דברי או"ה דלא סתרי אהדדי דבכלל כ"ה ד"ב מיירי שאין הכשיעור עדשה שלם אף דלענין מלקות אין חילוק מ"מ לא חשיב בריה כו' מ"מ הוא עצמו נוטה לדברי האומרים דאינו חשוב בריה. ושאפילו אברים שלהן שאיסורן בכל שהוא כמ"ש בתה"א דק"י ע"ב ובתוספות דפ"ד דמעילה (דט"ז ע"ב) אפ"ה י"ל דלא חשיב בריה ע"ש. וכ"ד המנ"י בכלל פ"ה סעיף י"ז ס"ק י"ז וז"ל דמשמעות כל הפוסקים דכה"ג לא חשיב בריה וכמ"ש המ"כ ח"ב פ"ג. ויותר היה נ"ל דכוונת רש"י וסיעתו דאף דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה. מ"מ כיון דאיכא רק איסור בעלמא ואינו מושבע עליו מהר סיני כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' שבועות ובש"ע י"ד סי' רל"ח וע"ש בש"ך סי' רל"ט ס"ק י"ט על כן לא גזרו כולי האי שמא יבוא לפגוע באיסור עצמו בשאר איסורים כיון ששיעורן בכזית. משא"כ בשרץ דאיכא למיחש שיבוא לפגוע באיסור ששיעורו בכעדשה והוא איסור דאורייתא גמור לכן חששו וכ"מ קצת בש"ג פב"ת דע"א עכ"ל המ"י. ובזה יש ליתן טעם לתרץ דברי או"ה ממה שהקשה עליו הרמ"א בד"ה סי' ק"ד סק"א במה שחילק בין משקה למאכל דמשמע מדבריו דבמאכל מותר ומתבטל אפילו יש לחוש שנשאר ממנו כעדשה כו' וכן בת"ח כלל פ"ה סוף דין י"ז כ' על או"ה ואע"ג דהוא חילק בין אם נפל למאכל או למשקה אין חילוקו נראה וכ"נ מדברי הב"י עכ"ל. ולפמ"ש מאחר דאין ע"ז דין בריה ממש רק משום דהוי איסור מדאורייתא גמור כמ"ש המ"י. ע"כ בשנתערב במאכל אין לחוש לזה כיון שא"א לבררו ולהוציאו מן המאכל מתבטל וכמו כזית מן הנבלה דג"כ מתבטל בששים זיתים מן הכשרה. וכענין מש"ש האו"ה כלל ל"ב דין יו"ד אבל אם נאבד עד שאינו מכירו להוציאו אפילו בכזית מהשמונה שרצים בטל שפיר כשאר איסורים בששים אחרי שאינו שלם כדאי' לעיל בתשובה חילוקי דברים שאינן מתבטלים עכ"ל ור"ל כמ"ש בכלל כ"ה ד"ב וזה דלא כהתפל"מ. וע' בכלל ל"ב ד"ו משמע בהדיא ג"כ לא כפירושו דשם א"א לומר דתיבת שנתרסק קאי ג"כ על כשיעור עדשה מח' שרצים דא"כ קאי ג"כ על כזית מנבלה ע"ש. וזה אי אפשר. וא"כ כשנתערב במאכל ה"ל כמו נאבד עד שאינו מכירו להוציאו לכן בטל מאחר שאינו עכבר שלם. ורק במשקה כיון שאפשר לסננו ולהוציאו אינו בטל אף שעכשיו אינו ניכר מ"מ כיון שיש לחוש שיבלע חתיכת שרץ בהדי חומץ והחומץ הוא משקה א"כ אפשר אינו מבטל השרץ כי אוכל ומשקה הן ב' דברים. ולא דמי לציר שע"ג הירק פב"ת דיומא (ד"פ סע"ב) דמצטרפין משום דאכשורי אוכלא הוא משא"כ הכא. אבל במאכל שפיר מתבטל כיון דאין לו דין בריה ממש. ומ"ש הרשב"א בתשו' סי' ק"א הובאה ב"י סס"י ק"ד אהא דתנן רפ"ח דתרומות והובאה בגמ' פ"ח דנדה או שטעם טעם פשפש כו' דחיישינן שמא פשפש עומד בפיו בפני עצמו ואי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה עכ"ל. הרי אף שהוא עם המאכל בתוך פיו אינו בטל כלל כשעומד בפני עצמו. צריך הבנה דהא הרשב"א עצמו כ' בתה"א הובא ב"י סי' קט"ו אעפ"י שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפ"ע בטלים בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור כו'. ואפ"ל כונתו עומד בפני עצמו שעומד שלם ולא נתרסק שאז אפילו הוא מעורב אינו בטל כדין בריה. וכ"נ מדברי הרשב"א בתה"א בית ד' ש"א דק"י ע"ב שכ' וז"ל ומיהו לאו דוקא בשרצים המובדלים שאפילו בשאר האיסורים שנתערבו ביין ושמן וחומץ וכיוצא בהן יש לחוש אפילו לפחות מכזית שהרי חצי שיעור דאורייתא דקיי"ל כר' יוחנן דאמר הכי כו' הלכך ליעבריה במסננת ולישתרי עכ"ל. הרי ביאר דדוקא שנתערבו ביין ושמן וחומץ וכיוצא בהן והיינו כדמסיים ליעבריה במסננת. אבל בשנתערבו תוך מאכל מתבטלים אף משרצים המובדלים. אלא שבזה חולק על או"ה ע"פ פירש"י והיינו שגם בשאר איסורים יש לחוש לכה"ג דהיינו אפילו בחצי שיעור כיון שנתערבו במשקים יין וחומץ כו'. וכ"כ בתה"ק שם וז"ל עכבר שבבתים וכיוצא בהן מאיס אלא שחשו לו חכמים בזמן שנפל לתוך השכר או לתוך החומץ שמא משביח וצריך ששים לבטלו ולבטל גם פליטתו עכ"ל. הרי כתב וצריך ששים לבטלו משמע דגופו ג"כ בטל בששים והיינו ודאי בשנחתך אלמא דמתבטל. וצ"ל דמיירי בשא"א לעברו במסננת כגון שנתערב במשקה ובמאכל:

קיצור. נתבאר ב' שטות. א'. או"ה ומשמעות המרדכי דחתיכה משמונה שרצים שנפלו למשקין צריכה סינון מספק שמא נשאר כעדשה דהוי איסור גמור דאורייתא. משא"כ בשאר איסורים אין חוששין כ"כ דחצי שיעור אין חוששין מספק כזה. ובאוכלין שא"א לברר הכל בטל. ב'. הרשב"א ס"ל דגם שארי איסורין במשקין צריכין סינון ובדבר עב הכל בטל. מ"ש הגר"א דכעדשה מן השרץ חשוב בריה אין משמע כן מהתוספות וכ"ד המנ"י דמשמעות כל הפוסקים דכה"ג לא חשיב בריה: