ו

ועוד נלע"ד לצדד היתר ע"פ סברת רבינו יונה שהביא הרא"ש פ"ו דברכות סי' ל"ה והטור א"ח סי' רי"ו וז"ל שהרי הדבש אם נפל לתוכו חתיכה של איסור ואע"פ שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר ה"נ (גבי מור שקורין מוסק) אע"פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע"פ שנ"ט לשבח בתבשיל עכ"ל. והרי לפ"ז פשוט מאד ההיתר של הצוקער שהוא מין דבש שאע"פ שניתן לתוכו מעט דם תחלה הרי כשנעשה דבש אנו רואין שנהפך הדם להיות כמו דבש הצוקער כמו שהעיד רבינו יונה וא"כ יצא מתורת דם ומותר לפ"ז אפילו לא הי' ששים באמת בהצוקער נגד הדם. ואע"פ שהרא"ש כתב עליו וז"ל ול"נ שגם ראייתו צריכה ראיה וגם המג"א סי' רי"ו סק"ג השיג עליו והניח דבריו בצ"ע וכן הפר"ח בשו"ת שבסוף ספר מים חיים סי' יו"ד כתב שדינו של הרר"י בענין הדבש אם נפל בו איסור אינו מחוור ע"ש. מ"מ האלי' רבא סי' רי"ו סק"ד כ' וז"ל דעת המע"מ וט"ז להתיר וכן נראה מרבינו ירוחם וכ"פ בש"ג פ' השוכר את הפועל במס' ע"א וכתב כנה"ג שכן עמא דבר עכ"ל. אמנם לכאורה השגת המג"א על הר' יונה חזקים מאד מהא דאמרינן דחלב חידוש הוא כו' אלמא דאע"ג שנהפך הדם לגמרי לטעם ומהות אחר להיות חלב ופנים חדשות לגמרי באו לכאן מ"מ הי' אסור כיון שיוצא מהדם אלמא דבתר מעיקרא אזלינן וכן מאפרוח דאי לאו ה"ט דבעידנא דגביל עפרא בעלמא הי' אסור אע"פ שנהפך ממהות למהות. וא"כ למה יתיר האיסור שנהפך לדבש דלא שייך בי' הטעם הזה שבאפרוח כו'. וכלל גדול הוא שהיוצא מן הטמא טמא כדאי' בי"ד סי' פ"א. אך נלע"ד ליישב בטוב סברת הרר"י ז"ל והוא משום דכיון דעכ"פ נראה לכל שדרך הדבש להחזיר הדבר לתוכו כמו דבש א"כ פנים חדשות ממש באו לכאן ונקרא האיסור שנפל בהדבש לגבי הדבר שנתהוה ממנו דהיינו הפנים החדשות רק כמו גורם לבד. וה"נ בדם שנעכר ונעשה חלב ה"ל הדם רק כמו גורם לגבי החלב וכן הביצה לגבי האפרוח. אלא דאפ"ה אסירי דלא שרינן בגורם א' של איסור רק כשיש זה וזה גורם היינו איסור והיתר אז שרי. אבל כשיש עכ"פ זוז"ג שרי משא"כ בתערובות איסור והיתר ממש דאסור. אבל הכא דהאיסור הוה רק כמו גורם להדבר שנהפך א"כ כשיש גורם שני מהיתר שרי. והכא גבי דבש שנפל בו איסור הוי זה וזה גורם. היינו שהרי הדבש הוה ג"כ גורם היתר לדבר הנהפך לדבש ולפיכך שרי משא"כ גבי אפרוח שנולד מביצה טרפה ליכא גורם דהיתר. ואע"ג דהפר"ח בי"ד סי' פ"ו ס"ק י"ח כתב בשם המ"מ פ"ג מהלכות מאכלות אסורות שאפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור ודאי ולוקין עליו וכו' ע"ש והפר"ח הביא ראיה מהש"ס דחולין (דק"מ סע"א) וראייתו איני מכיר דהתם אמרינן דהביצה אסורה קודם שנעשה ממנה אפרוח ע"י העוף הטהור ומה זה ראי' לדינו של המ"מ אך מ"מ דינו של המ"מ ודאי אמת דאין זה ענין זוז"ג כיון שעיקר הוא הביצה וע' בבכורות (דף ז') בתוספות שם סד"ה והא איפכא די"ל שזרע הזכר אין חשוב גורם וכש"כ בעוף טהור שיושב לבד על הביצים ואינו מזריע. או י"ל כמ"ש בגמ' דבכורות (ד"ז) שם דר' יהושע למד מקרא שלא להתיר זוז"ג באמו טמאה ואביו טהור אע"ג דבכל התורה מותר זוז"ג שמא תאמר דבדינו של רבינו יונה אין שייך לקרותו גורם רק תערובות איסור והיתר וכמ"ש בתשו' הר"ן סי' ע' הביאה הב"י בקצרה בי"ד סס"י קכ"ג וז"ל שמא תאמר בנ"ד יש לו צד היתר לפי שאין החומץ בלבד גורם לצבע שיהא אלא העפצים ושאר דברים המשחירים גורמים ג"כ דהוה ליה זה וזה גורם ושרי. ליתא דודאי כי שרינן זה וזה גורם היינו כשאין שם גופו של איסור שאין האיסור אלא גורם לבד. אבל כל שנתערב שם גופו אי אפשר להתירו מטעם זה וזה גורם שהרי שנינו אלו אסורים ואוסרים בכל שהן ואין תערובתן מותר מטעם זה וזה גורם ולא התירו זוז"ג אלא כגון תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה שאין גוף האיסור בפת וזורעין תחתיה ירקות שאין גוף האיסור בירקות ושאור של חולין ושל תרומה נמי אע"פ שגוף השאור בעיסה גופו של איסור כבר נתבטל במאתים שאין כאן אלא החמוץ הבא בגרמתו של איסור. אבל להתיר תערובות גוף [איסור] כל שלא נתבטל מטעם זה וזה גורם ח"ו והכא אי אמרינן חזותא מלתא היא הרי הוא כאילו גוף האיסור שם עכ"ל הר"ן בתשו'. וא"כ לכאורה בנדון דהרר"י באנו להתיר תערובות הגוף מטעם זוז"ג. אך באמת זה אינו דבודאי בתערובות איסור והיתר דעלמא פשיטא דאין שייך זה וזה גורם אבל הכא שהדבש דרכו להחזיר הדבר שנופל בתוכו לדבש א"כ כבר נשתנה האיסור למהות אחר ממש בכה"ג שייך לקרות להאיסור רק גורם ול"ד כלל לשאר תערובות. וראיה לזה שהרי המג"א המשיג על הרר"י דימה זה לדברי' שנק' גורם שהרי העיר ע"ז מענין אפרוח שנולד מביצת טרפה ומדין דם נעכר ונעשה חלב והני דמו לכאורה לדבר הנק' גורם כמו ולד הנולד מן הטרפה שנטרפה ולסוף עיברה נק' גורם בגמ' ה"ז דומה לענין אפרוח שנולד מביצת טרפה. עיין בתמורה (דף ל"א ע"א). וגם ביצה שנולדה מהטרפה בשנטרפה ולבסוף עיברה (למ"ד טרפה יולדת) נק' התרנגולת רק גורם להביצה כמ"ש בגמ' חולין (דנ"ח ע"א) בדספנא מארעא חד גורם הוא. וע' בחי' הר"ן לשם. ועכ"פ אין תיובתא להרר"י מהמקומות שהעיר המג"א דהתם חד גורם הוא כמו חלב הבא מדם שנעכר. ולא שייך לקרות גוף הבהמה גורם שני דהתירא כיון דעיקרו מהדם ה"ל הבהמה להדם כמו ארעא להתרנגולת דאע"ג דספנא מארעא נק' חד גורם. או דעכ"פ גם הבהמה אין נקרא גורם דהתירא דאסורה משום אבר מן החי. וכן באפרוח כנ"ל. משא"כ בדינו דהרר"י הוי זוז"ג. עוי"ל דאפי' אם נאמר דכיון דהפנים חדשות בא מגוף דבר האסור הוא חמור מענין גורם וכעין מ"ש בחי' הר"ן דחולין דרב אשי ס"ל דביצה לגבי תרנגולת לא נק' התרנגולת גורם לבד כיון דגופה היא ע"ש ולא דמי לולד כו'. מ"מ יש ליישב דעת הרר"י עפמש"ל בשם הרשב"א בטעם ההיתר בדין איסור הנטל"פ כשיש כזית בכא"פ משום דהטעם כמאן דליתא ואז בטל ברוב. א"כ ה"נ כיון שדרך הדבש להחזיר דבר שנופל לתוכו כמו דבש א"כ י"ל דאין שייך לומר שהאיסור נ"ט בהדבש דהא אדרבה הדבש מהפכו לגמרי לדבש וא"כ נשאר האיסור משום תערובות גוף האיסור ובטל ברובא. (משא"כ מצד זוז"ג לא היה צריך רוב אלא משום שלא יהפכנו הדבש כשלא יהיה הרבה דבש יותר מהדבר שנפל לתוכו). וכ"ז לפלפולא אבל למעשה מי יכריע בין הרר"י להרא"ש. רק דעכ"פ יש לצדד להקל בנד"ז שבלא"ה ודאי לא נשאר מהדם חלק א' מששים של ההיתר ואין נרגש טעם דם ח"ו כנ"ל. מדינו דהרר"י הנ"ל יש להעיר לענין הנזכר בש"ע י"ד סי' סמ"ך בבהמה שנתפטמה מאיסור מאכל כל ימי חייה דיש להתירה בפשיטות לפ"ד הרר"י. ואף להחולקים על הרר"י יש לחלק וכ"ש לפמ"ש הפרי תואר שם דהחלב והמאכל שבקיבת הבהמה דומה לביצת אפרוח כו':