ה

ומיהו אף כי זו סברא והיתר נכון לומר דהדם בטל ברוב מצד שאין ממנו שום נתינת טעם ופנים חדשות הוא הטעם דהצוקער. אעפ"כ למעשה נצרך עוד להעזר כדי להקל והוא משום דכיון דהדם הוא רק חלק אחד מחמשים לגבי ההיתר וכל עיקר נתינת הדם רק כדי להצליל המשקה שאח"כ ע"י הסינון הנה הדם ממשיך לעצמו כל זוהמא ופסולת ונבדל מהמשקה והמשקה נעשה צלולה א"כ פשיטא שאין נשאר ממנו באמת בהמשקה אח"כ חלק אחד מששים ואפשר לא נשאר בו רק חלק אחד ממאתים וכה"ג. אלא דזה לא מהני להקל מצד טעם זה לחוד דהא קיי"ל גבי כחל דבכולי' משערינן משום דמאי דנפיק מינה לא ידעינן ומזה למדו הפוסקים לחתי' איסור שנפלה בהיתר דבכולה משערינן. וא"כ הגע עצמך אם נפלה חתיכה נבלה לרוטב של היתר שיש בו חמשים נגד חתיכת הנבלה הרוטב אסור אע"פ שסילקו אח"כ החתיכה נבלה וזרקו לחוץ. ודכוותה בנדון זה דהדם היוצא עם הפסולת לא עדיף מחתיכה שזרקוהו ודאי לחוץ ועכ"ז אוסרת עד שיהא ששים כנגד כולה ועיין הטעם במשמרת הבית דק"ו ע"א לפי שאנו רואים את האיסור כאילו כו' פלט מעט מעט בתוך הקדרה את שלו וחוזר ובולע מעט מעט מן ההיתר שחוצה לו וכו' עכ"ל. ואע"ג דאי אפשר שלא ישאר בהאיסור רביע או חומש שלא פלט וא"כ הי' לנו להתיר כשיש בהיתר חמשים נגד כל האיסור עכ"פ מ"מ צ"ל דלא פלוג רבנן. וא"כ ה"ה ודאי בנד"ז צריך שיהי' ששים דוקא נגד כל הדם. אלא כיון דמ"מ הוא רק חומרא שהחמירו מצד דלא פלוג ולא דמספקינן באמת דילמא פליטתו כשיעור כולו ממש וכמ"ש בהדיא בתה"א דקי"א ע"א שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולהו כו' ע"ש. א"כ הכא כיון דעכ"פ ג"כ אין נרגש שום זכר טעם דם כלל כנ"ל יש להתיר ולסמוך על היתר הנ"ל [ע' מפתח]. וה"ז כעין מ"ש הרשב"א שם בתה"א דקי"א גבי חתיכה איסור שנפל לתוך היתר מועט והכירו וזרקו דמותר כשנטל"פ. ואע"ג דמשערינן בכולהו כו' הכא א"צ לשער בכולו מפני שבודאי ידענו וכו' ע"ש. וה"נ י"ל כעין זה שהרי בודאי ידענו שאחר הסינון אין נשאר מהדם אחד מששים נגד ההיתר אלא דמחמירין לשער בכולו. אבל כשטעמנו ואין נרגש שום טעם יש להקל ואף אם באנו לחוש לטעם חדש אין לחוש כ"כ דודאי לא יהיה ממנו טעם חדש באמת כיון שנשאר רק פחות מס' ועוד דאף לו יהי כן יש להקל כנ"ל. אלא דאם באנו להעזר מקולא זו יש לחוש שמא נעשה המשקה נבלה קודם הסינון שלא הי' בההיתר ששים נגד הדם וגם אפי' למאן דאמר דבשאר איסורים חוץ מבשר בחלב לא אמרי' חנ"נ מ"מ החתיכה שנאסרה אינה ניתרת עוד כמ"ש בטוש"ע סי' ק"ו וכן הסכימו האחרונים דלא כהטור. ואין לחלק בזה בין לח ליבש דדוקא לענין אם ניתוסף היתר מחלקינן בינייהו דבלח חוזר וניתר מה שנאסר. משא"כ בכה"ג דנ"ד שלא ניתוסף היתר רק שהאיסור נפרד ע"י הסינון אין לחלק ולהתיר בלח יותר מביבש. וא"כ לכאורה בטל סעד ועזר קולא הנ"ל. מיהו זה אינו דודאי למ"ד דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב לא בטלה סעד וקולא הנ"ל דהא דמ"מ אפילו בשאר איסורין החתיכה נשארה באיסורה הוא כמ"ש בסה"ת סי' נ"ב דהחתיכה לעולם אסורה דשמא לא פלטה כל איסור הבלוע עכ"ל. ובמשמרת הבית דצ"ח ע"ב כ' ג"כ וז"ל אלא על כרחינו כיון שנאסרה שוב אינה חוזרת להכשרה דודאי נאסרה וכשנפלה בקדרה אחרת אין אנו יודעין שנסחט ממנה כל האיסור ומספק אין אנו מתירין עכ"ל. ופי' דבריו ר"ל שאין אנו יודעין שנסחט ממנה מהאיסור כל כך עד שלא נשאר רק חלק א' מששים. אבל אם היינו יודעין שנסחט כ"כ הי' מותר דאין ר"ל דבעינן שיסחט כולו ממש כמ"ש בב"י סי' ק"ו דא"כ אין זה ספק אלא ודאי נשאר ממנה משהו דאטו לא תהיה כשאר הקדרה שניה שיש משהו בה מהאיסור הבלוע בחתיכה זו וא"כ מהו שכ' הסה"ת דשמא לא פלטה וכן הרשב"א כ' ומספק כו'. א"ו כוונתם באומרם כל האיסור היינו עד שיהיה פחות מחלק א' בששים שזה אינו אוסר. וכיון שכן בנד"ז ודאי ידעינן שאחר הסינון נשאר מהדם פחות מחלק א' בס' כנ"ל ונמצא האיסור רק דמחמרינן לשער בכל מה שהי' מקודם הסינון ולכן מהני ע"ז הטעימה כנ"ל. רק למ"ד דאמרי' חנ"נ ממש בכל האיסורין צריך לצדד להקל מטעם אחר והוא דהא קודם הסינון הי' המשקה פגומה מאד כמ"ש בדברי מעלתו מצד הדם והאפר. וא"כ כיון דהי' נטל"פ לא נעשה נבלה דאע"ג שהפגם הי' מצד האפר ג"כ מ"מ אינו אוסר כדאי' בש"ע סי' ק"ג סעי' ג' ובש"ס דף ע"א אם ריבה טעם לפגם מותר ע"ש. רק שבאנו לחוש מצד דהוי פוגם ולסוף משביח אחר הסינון ואז כבר נתמעט הדם כנ"ל. ובפמ"ג סי' ק"ג כתב דאיסור דלסוף משביח אינו מן התורה כיון דמעיקרא הי' פוגם ע"ש: