ג

ומיהו כ"ז בענין המלח שנותנים בו דם מועט ביותר כמ"ש האו"ה בשם המרדכי אבל בנד"ז שהדם הוא ערך תרי למאה (לפי חשבון לס"ד הין נותנין הין ושלישית ההין) א"כ כיון דנטל"פ לא שייך לומר ע"ז כנ"ל וגם לומר שהדם נשרף ג"כ אין שייך כ"כ בנד"ז דאין הדם נשרף ע"י רתיחה בקעסיל יותר מזאפט הבוריקעש א"כ איך נקיל בזה. והרי בנדון דהרדב"ז שבפר"ח סי' פ"ז סק"ז אסר הפר"ח לאוכלו עם בשר והרדב"ז לא התירו רק משום דחלב הוא היתר ונתמעט קודם שבא לכלל איסור משא"כ הכא גבי דם. אך לכאורה יש להקל משום דכיון דקיי"ל מין בשאינו מינו סמכינן אקפילא והרי הכא ג"כ נודע עכ"פ מהסתם שצוקער זה טעמו כשאר הוט צוקער (ואף אם מבינים גדולים יבינו שינוי קצת הרי טעם שאינו נרגש לרוב העולם אינו טעם ועוד דגם המבינים ירגישו שינוי אבל מ"מ טעם צוקער הוא רק מין צוקער אחר) ובהוט צוקער ברור לכולי עלמא שאין נרגש בו שום טעם וריח דם כלל. ולא איכפת לנו בדין אם יש ששים או לא כיון שברור לנו ממש שאין הדם בו בנותן טעם וא"צ לקפילא. אלא דיש לדחות דא"כ למה הוצרכו התוס' והרא"ש והמרדכי להאריך בהיתר המלח דה"ל כזורק מים לטיט. תיפוק לי' דבמלח ודאי אין נרגש שום טעם דם כמו בצוקער. אעכצ"ל דזה אינו מספיק להתיר. ויש לומר טעם האיסור עפמ"ש רמ"א בש"ע סי' ק"ג דבר שאינו נ"ט לא לפגם ולא לשבח אסור. ופי' הכו"פ שם דהכונה הוא ע"ד מ"ש הרז"ה בס' המאור פרק אלו עוברין גבי כותח הבבלי שהוא טעם חדש. וכמו עד"מ ביין שרף אין נרגש ממש טעם הדגן רק שמהתערובות נולד טעם חדש. וכך י"ל בנדון הצוקער שהרי אין בו לא טעם בוריקעש ולא טעם דם ושא"ד רק מהתערובות נולד טעם חדש לגמרי. ובכה"ג צריך ששים נגד הדם ולא שייך לומר הרי אין נרגש בו טעם הדם ולמאי ניחוש לה כיון דזהו טעם חדש וא"כ א"א למיקם אטעמא אם הי' מהדם סיוע גמור לטעם זה או לא ומש"ה בעינן ס' ולכן הוצרכו התוס' ורא"ש גבי מלח לומר שהדם מועט מאד דוקא. אבל לא מהני מה שאין הטעם מדם נרגש כנ"ל. והן אמת שיש ג"כ לצדד להקל ולומר דנדון כזה דטעם חדש שהזכיר הרז"ה לא נק' כלל נותן טעם וכמש"ש הרז"ה דנק' היתר מצטרף לאיסור וכו' ולא טעם כעיקר. דטעם כעיקר היינו שנרגש טעם האיסור ממש. משא"כ טעם החדש הנולד מאיסור והיתר ה"ל זה וזה גורם וזוז"ג שרי. דכיון דגוף האיסור הי' בטל לולי הטעם שטועמים טעם האיסור והכא אינו טעם האיסור כ"א זוז"ג (ופי' דברי הרמ"א סי' ק"ג היינו שטעם האיסור נרגש ממש רק שאין הטעם לשבח ולא לפגם כמ"ש הפר"ח). וכ"ש הכא דעיקר הגורם הטעם הוא המוחל מהבוריקעש והדם אינו רק כ"א להצליל וכו':