א

סימן סז

ע"ד מלאכת עשיית הצוקער ממוחל הבוריקעש וכדי להצליל המוחל מערבים בו תרי ממאה דם וגם אפר ואחר כך מסתנן והדם מאסף אליו כל הפסולת ונשאר בפ"ע והמשקה נעשי' צלולה ונעשה ממנה אח"כ צוקער:

הנה בנדון כזה מצאתי מדברים בזה גדולי האחרונים ה"ה הרמ"ע בתשו' סי' כ"ז שהחמיר במלח שמעמידי' אותו ע"י דם שלא לאוכלו בעיני' היינו לא לטבול בו צנון וכיוצא בזה אף שהדם בטל באלף במלח רק בתבשיל התיר ליתנו כשא"א במלח אחר ע"ש הביאו הפר"ח סס"י ק"ה. והרדב"ז בתשו' שנדפסו מחדש חלק ג' סי' תר"ו הביאו הפר"ח סי' פ"ז סק"ז בענין צוקער שנותנים בו חלב בהמה תרי למאה ושם הפר"ח מחמיר מלאוכלו עם בשר אע"פ שאח"כ מתמעט החלב ע"י הרתיחה ע"ש בפר"ח. וכן בתשו' נו"ב מה"ת סי' נ"ו:

והנה מתחלה י"ל מ"ש רמ"א בהג"ה סוף ה' יי"נ סס"י קל"ד להתיר המלח שנותני' העכו"ם דם ללבנו משום דהוי לפגם. והפר"ח סס"י ק"ה השיג עליו משום דבכה"ג שהמלח מתתקן ע"י הדם שהוא מעמידו לא מהני כלל מה שהוא נטל"פ. ואמת ע"ז יש לתרץ דרמ"א לא ס"ל שיהי' להדם דין דבר המעמיד ממש עד שנאמר דה"ל כאילו איתא בעיני' ולא מהני נטל"פ. כיון שאינו רק ללבנו (ועוד דגם את"ל דה"ל כאילו איתא בעיני' אפשר אין ר"ל שרואים אנו כאילו כל המלח הוא דם אלא כאילו הדם שיש בו בתערובות לפי ערך איתא בעיני' וא"כ אי איתא בעיני' בתערובות ג"כ בטל מצד נטל"פ). אך בגוף סברת רמ"א דהדם נטל"פ לא ידעתי מנ"ל זאת דבתוס' פרק אין מעמידין (דל"ג סע"א) שמשם מקור דין זה לא נז' כלל זה וכן בפסקי תוס' שם סי' נ"ט וכן בהרא"ש שם סס"י כ"א רק ההיתר משום הדם אזיל לאיבוד ואינו נותן טעם. וז"ל או"ה כלל ל"ב סעי' כ"א וכתב עוד במרדכי פרק א"מ וכן במקומות שרגילין לתת דם במלח כשמרתיחים אותו מותר דודאי בכל כך מועט לא ניכר ולא נשאר טעמו אלא הלך לאיבוד ונשרף ונתבטל ואין בו אלא הנאה בעלמא שמתלבן בו המלח עכ"ל. הרי מבואר מדברי הפוסקים להפך דעיקר ההיתר משום שלא נשאר ממנו כדי נתינת טעם כי כלה ונשרף. אבל לא דה"ל נטל"פ: