ג

רק יש לחוש משום שמקודם נקרש השומן ואז ה"ל כיבש וס"ל להכו"פ סי' ק"ד וגם הנו"ב מהד"ת סי' נו"ן דאף אם ניתך אח"כ ה"ל כיבש בלח. ואמרינן חנ"נ. ולפע"ד זה אינו כלל דכל הפוסקים המקילים בלח בלח כתבו החומרא רק בחתיכה כמבואר מלשון המרדכי שכ' ודוקא בחתיכה עצמה משום חשיבות החתי' כו' וכן לשון רבינו אפרים שבחה"ר וכן לשון האגור בשם מהרא"י. ויותר מזה מבואר ממ"ש הר"ן בשם הראב"ד הובא ב"י דלא אמרו חענ"נ אלא באיסור הבלוע בחתיכה כו' ואין ממש איסור זה יוצא ומתערב בחתיכות האחרות כו' אבל בלח כו' שהרי נתערב האיסור לגמרי בהיתר שנפל שם לבסוף כמו שנתערב בראשון ונמצא שאין האיסור מעורב עכשיו בהיתר הראשון עכ"ל. ולפ"ז בנדון השומן אף שהתערובות נקרש תחלה כשחזר והוסיפו עליו שומן והתיכו הכל ביחד וחזר להיות משקה ולח א"כ אזי ודאי האיסור נתערב בשומן השני כמו ממש שמעורב בשומן הראשון ונמצא שאין האיסור מעורב עכשיו בהיתר הראשון כ"א בראשון ובשני בהשואה אחת. וכן להרשב"א לא שייך להחמיר בנד"ז משום אפשר לסוחטו אסור משום שא"כ מצינו הגעלה באוכלין וכו'. דכיון שיכולים להתיך כל השומן עד שיהי' נבלל יפה יפה. א"כ ל"ד כלל להגעלה דהגעלה היא להוציא איסור הבלוע מכלי או מחתיכה ולהפרידו מהן ושתשאר החתיכה או הכלי בלא הבלוע. וזה א"א להיות באוכלין כמו דלא מהני בכלי חרס. משא"כ התכת השומן אינו שמוציאין הבלוע מהשומן האווזי' אלא הוא ענין תערובות ובילה וכמו שחילק בת' להרמב"ן הנ"ל בין בלע לתערובות וז"ל שהרי לא נאסר תבשיל זה מחמת בלע אלא מחמת תערובות והרי רבה עכשיו היתר על איסור וכו' ע"ש וכמו בכלי חרס אף דלא מהני הגעלה מהני היסק באור משום שאז נכלה ונשרף הבלוע. כמ"כ כה"ג באוכלין דלא שייך הגעלה מהני ג"כ בתערובות לח בלח כיון שעכשיו ודאי האיסור מעורב בכל ההיתר בהשואה אחת. והנה אפשר להביא ראי' לזה מהמשנה רפ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהם משקה טופח הרי אלו תחלה (דחשובים כמשקין) קרשו הרי אלו שניים (דכיון שנקרשו חשובים כאוכלין שנגעו במשקין) חזרו ונמוחו כביצה מכוון טהור. (דיצא מהן תורת אוכל וירד עליהן טומאת משקה. ופרחה טומאתו כשנשתנו. ואין למשקה זה מי שיטמאנו) יתר מכביצה טמא שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת בכביצה. כן פי' הרמב"ם והברטנורה והר"ש הקשה ע"ז כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה כו' וי"ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוו ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל. והרא"ש שם בפי' המשניות כ' על הר"ש ולא נהירא כו' וטהור לגמרי כו' וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ט מהט"א ה"ב. הרי למדו ממשנתנו שני דברים האחד דהחלב אף שכשהיה קרוש היה אוכל כשחזר ונימוח חזר עליו דין משקה. נמצא נלמוד לנ"ד דאף כשהיה התערובות החלב והשומן קרוש היה עליו דין אוכל דחנ"נ. מ"מ כשחזר ונמחה חזר עליו דין משקה וכשנתערב עם שומן מהותך אחר ה"ל תערובות לח בלח ולא אמרינן חנ"נ. השני למדנו מפי' הרא"ש והרמב"ם והרע"ו דאף שהיה טמא כשהיה אוכל כשנימוח פרחה טומאתו ואם לא בא לו טומאה חדשה טהור. א"כ גם כאן אין להחמיר כיון כשהיה קרוש היה עליו דין חנ"נ איך ע"י שנימוח יפרח דין נבלה ממנו. דכיון שנשתנה מאוכל למשקה פרחה ממנו החומרא שיש באוכל דחנ"נ. ואף לפיר"ש שם י"ל דוקא אטומאה שייך לומר טומאה שבהן להיכן הלכה. משום דהא טומאה נוהג באוכלין ומשקין בשוה. אבל איסור זה דחנ"נ כיון דאין שייך כ"א באוכל דהיינו בחתיכה ולא בדבר לח דהיינו משקה א"כ זה החלב שנשתנה מאוכל וחזר להיות משקה. ודאי הלך ממנו דין חנ"נ. דלא שייך במשקה:

קיצור. אף שהשומן נקרש ואז י"ל חנ"נ מ"מ כשנימוח ונתערב בשומן אחר לח י"ל דה"ל לח בלח וראיה מהמשנה רפ"ג דטהרות: