ט

ועיין בתה"א בית שני ש"ג דנ"ב ע"ב בענין הוציא העובר את ידו מהו לגמוע חלבו כו'. ונ"ל דהכי קא מיבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה אלא איסורו מחמת שאין לו סימנין להתירו בהן ע"י שחיטה והרי כל הבהמה כבשר המונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי עכ"ל. ובמשמרת הבית שם כ' וזה מן האיסור כו' שיש בו משום אמ"ה ומשום איסור טרפה ואפילו לאחר שחיטה עכ"ל ור"ל דל"ד לשאר איסור אמ"ה שבבהמה בחייה שהחלב הבא ממנה נק' בא מן הכשר כיון שע"י שחיטה יהי' כשר. משא"כ חלב הבא מאבר זה נק' בא מן האיסור כיון שגם לאחר שחיטה ישאר טרפה משום שאין לו סימנים כו'. נשמע דבחיי העובר יש על האבר איסור אמ"ה וע"י השחיטה אע"ג שאין לו סימנים מ"מ מאחר שאינו חי בטל איסור אמ"ה ונשאר באיסור טרפה. וכ"כ עוד בחידושיו בפ' בהמה המקשה (דף ס"ט) וכ"כ הר"ן שם ר"פ שהוא כאבר מן החי כו' עד אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית עכ"ל. ומ"מ נראה הפי' דר"ל דלאחר שחיטה ג"כ אסור משום שאין לו סימנים להתירו בהן וה"ל כלא נשחט בטוב דאסור משום טרפה. אבל אין ר"ל דגם אז איסורו משום אמ"ה דזה אינו סברא כיון דנשחט הולד הזה י"ל ודאי עי"ז יוצא ונפקע ממנו איסור אמ"ה רק שאין השחיטה כשרה להתירו בה ודומיא דשמוטה למ"ד דהא דאין לה היתר בשחיטה לא משום שהיא טרפה רק משום שאין שחיטה בסימנים עקורים דבודאי מ"מ אחר שחיטה אין בה איסור אמ"ה ועיין בפר"ח סי' י"ד ס"ק י"א דמדמה אותם ממש זל"ז. ואמנם הפמ"ג במשבצות רס"י י"ד כ' דלאחר שחיטת אמו אף דלא החזיר האבר טיהר בשחיטת אמו ולא הוי אמ"ה אף לאכילה כ"א בשר טרפה עכ"ל. ולפע"ד לא משמע כן מהרשב"א והר"ן הנ"ל כי מדבריהם משמע בהדיא כשהולד חי האבר אסור ממש משום אמ"ה רק אחר שנשחט העובר אז דייקא אין על האבר איסור אמ"ה כ"א דה"ל טרפה כנ"ל. משא"כ כשהולד חי אמאי החותך אבר זה ממנו לא יהי' עליו איסור אמ"ה דאף דכל הולד הוא כבשר המונח בדיקולא מ"מ מאחר שבאמת הוא חי אלא דה"ל כמונח בדיקולא לענין הדין א"כ אבר זה שגם מהדין אינו כמונח בדיקולא י"ל דה"ל אמ"ה ממש. דהא לב"נ י"ל דודאי אסור משום אמ"ה ממש לרב אחא בר יעקב דלית ליה מי איכא מידי דלישראל שרי כו' וא"כ כיון שהולד חי (ודין דכל בבהמה תאכלו נאמר לישראל) אמאי לא יהי' אסור משום אמ"ה. וא"כ ע"כ מודים אנו דיש בו חיות לענין אמ"ה. אלא דלמדנו ממ"ש כל בבהמה תאכלו דה"ל כמונח בדיקולא לענין הדין. אבל בהאבר שנשאר גם מדין כחי ממש י"ל אסור משום אמ"ה. וכן משמע יותר בבד"ה להרא"ה שם דנ"ב ע"ב וז"ל הכא והכא כל זמן שהיא חיה מיתסרא היא כאבר מן החי ואפ"ה שרייא רחמנא לחלב וכיון שכן מה לי אי חד אבר בהאי איסור קאי באבר מן החי ולא פקע מה איכפת ליה לענין חלב עכ"ל. הרי פירש בהדיא שהאבר קאי באיסור אבר מן החי. ועוד ראיה ממ"ש בגמ' ספ"ק דבכורות (די"ב) אין פודין בשחוטה ובבן פקועה ס"ל לרב אשי דפודין אע"ג דה"ל כבישרא בדיקולא כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל שה קרינא ביה. וכ"פ בש"ע סי' שכ"א ס"ד. א"כ אנו רואין אותו כחי אף דלענין שחיטה ה"ל כמונח בדיקולא. וא"כ בהאבר שאינו כמונח בדיקולא י"ל דאסור משום אמ"ה ממש. רק כשנשחט הבן פקועה אז פקע גם מהאבר איסור אמ"ה. והפמ"ג בנה יסודו עמ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"א ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה. אלמא דאין בו לאו דאמ"ה כלל. ולא דמי כלל דהרמב"ם מיירי שנחתך האבר מהעובר בעוד שהעובר עדיין בבטן אמו. ולא יצא העובר לאויר העולם עדיין. מש"ה אינו נחשב עדיין כחי ממש. וכדמשמע מהגמרא דבכורות הנ"ל כיון דרהיט ואזיל שה קרינן ביה. משא"כ קודם שיצא לאויר העולם. ועיין בגמרא דחולין (דף ע"ד סע"א) ה"מ היכא דיצא לאויר העולם כו' ובתוס' דע"ה סע"א סד"ה לדברי המתיר. דאפילו לרבי יוחנן כו' לאויר העולם כו' ובתוס' דף ק"ג ע"א בד"ה דאיסור חלב כו'. אבל כשיצא הולד לאויר העולם וחי י"ל דמודה הרמב"ם להרשב"א והר"ן דהאבר אסור משום אמ"ה. וא"כ איסור דרני יש לדמותו ג"כ לדין איסור אבר היוצא הנ"ל דכשהולד יצא לאויר וחי אע"ג דהוא כמונח בדיקולא עכ"ז כיון דרהיט ואזיל האבר אסור משום אמ"ה וכשנשחט או מת פקע ממנו איסור אמ"ה ונשאר באיסור טרפה כנ"ל. כמ"כ כשהדרני חיים אסורים משום אמ"ה. משום דבאו מדבר הטעון שחיטה ואין שחיטת הבהמה מתרת אותם כמו שאינה מתרת אבר היוצא וכיון שהם חיים אע"ג שאין חיותם חיות גמור לענין איסור אמ"ה מצד עצמם דבשרצים אין נוהג איסור אמ"ה. ה"ז כמו הולד דג"כ אע"ג דרהיט ואזיל הרי באמת הוא כבשר בדיקולא ועכ"ז חיות זה גורם דהאבר אסור משום אמ"ה וכשמת בטל איסור אמ"ה וה"נ בדרני הנ"ל אע"ג שמצד עצמם אין חיותם חיות גמור לענין אמ"ה עכ"ז מאחר שבאו מדבר הטעון שחיטה יש בהם משום אמ"ה והיינו דייקא כשהם חיים ואין לחיות זה תקנה להיות ניתר כיון דאין לו שחיטה ומ"מ כשמתו נפקע איסור אמ"ה ונשארו באיסור כמו מין אסור והיינו ענין מין איסור אמ"ה דלית ליה תקנה בשחיטה כמו אבר היוצא ממש. דמ"מ כשנשחט הולד או מת פקע איסור אמ"ה ונשאר באיסור טרפה:

קיצור. ולכאורה דומים לדין אבר היוצא וכל העובר בן פקועה דאע"ג דכל העובר כבישרא בדיקולא עכ"ז מאחר דרהיט ואזיל יש על האבר דין אמ"ה ובמיתת העובר נפקע איסור אמ"ה מהאבר ונשאר באיסור טרפה משום דאין לו סימנים שיתירוהו בשחיטה ודלא כהפמ"ג דס"ל דגם בחיי העובר אין על האבר איסור אמ"ה. וא"כ ה"נ דכוותה דאע"ג דמצד עצם חיות התולעים אם לא נתהוו מדבר הטעון שחיטה אין חיותם חיות ליאסר משום אמ"ה. מ"מ עכשיו שנתהוו מהבהמה חיותם גורם ליאסר משום אמ"ה. ולכן כשמתו נפקע איסור אמ"ה ונשארו באיסור דאין להם שחיטה המתרת אותם וכמו האבר הנ"ל במות העובר: