ג

אך דעכ"ז צ"ל דהנה גבי שליא דבהמה טהורה מבואר בהדיא בגמרא ס"פ כל הבשר (דקי"ג ע"ב) דהיא פירשא בעלמא ולכן א"צ קרא להוציא את השליא לגבי איסור בשר בחלב. ועכ"ז משמע בהדיא במשנה וגמרא ס"פ בהמה המקשה (דע"ז סע"א) דיש בה איסור אבר מן החי. וכמו שפירש"י ולא אמרינן אמ"ה הוא שגם היא ניתרת בשחיטת האם. וקשה מ"ש מהא דבכורות (ד"ז ע"ב) דעור הבא כנגד פניו של חמור דמשום דפירשא הוא מותר לגמרי. ועכצ"ל כמ"ש הפר"ח סי' פ"א ס"ק י"ב. דמאי דקרי לשליא פירשא ר"ל שאינו בשר אבל לא הוי פרש גמור כפרש וטיט מאחר דבמחשבה שחישב עליה משוי לה אוכל אלמא דלא הוי פירשא גמור. ומש"ה שליא שיצתה אסורה מאיסור אמ"ה. וכ"ה בהדיא במגיד משנה פ"ה הי"ג. ושליא דחמור דמותרת היינו משום דמאיסה טפי משאר שליות. וכ"מ בגמרא ס"פ בהמה המקשה דעור החמור מאיס משא"כ שאר עור בהמה. א"כ מסתמא עד"ז שליא דחמור גריעא משאר שליא דבהמה. וה"ל פירשא לגמרי. וא"כ עפ"ז י"ל ג"כ דהני דרני אע"ג שהם פירשא אינם כפרש וטיט ממש וכעור פני החמור הנ"ל אלא דה"ל כמו ערך פירשא דשליא בהמה טהורה וע"כ באיסורייהו קיימן מצד אמ"ה וכמו בשליא ג"כ הדין כן דשליא שיצתה אפילו בלא הולד אסורה באכילה מצד איסור אמ"ה כנ"ל ואין תימא שהקרא יבוא לאיסור כזה דהוא פירשא דהא גם בשליא אתא קרא דכל בהמה תאכלו לרבות את השליא. לכן בדרני כה"ג אתא קרא לאיסורא והיינו מצד איסור דאמ"ה. ועפ"ז הי' מקום לדון בענין תולעים שבקנוקנות הכבד עד אין מספר עד שא"א לחטט אחר כל הקנוקנות אם לא להטריף הכבד שבאם נסמוך על מה שאומרים העולם דנראה ממה שמעורבים ומליאים בדם סמפונות שנבראו שם. א"כ יש לדון ולהתיר הכבד אף שבהכרח יתערבו בו התולעים כנ"ל. דהא כ' בהג"א ס"פ בהמה המקשה גבי שליא אינה מטמאה טומאת אוכלין וז"ל מכאן היה דן רבי יואל הלוי על שליא של נבלה או של טרפה שנתבשלה עם בשר כשרה שאין אוסרת הואיל דלא מטמאה טומאת אוכלין משום דלא חשובה אוכל שמע מינה דפירשא בעלמא הוא אע"פ דע"י מחשבה אית לה טומאת אוכלין מיהו הואיל ומעיקרא פירשא הוא שרי דלא חזי לאדם וראייתו באורך עכ"ל. והסכים לזה הפר"ח שם אף שהעלה דשליא יש בה משום איסור אמ"ה דלאו פירשא גמור הוא. וע"ש שהביא ראיות לזה. ולדעתי אין לך ראיה מפורשת יותר מלשון המשנה ס"פ המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה. ופירש"י ולא אמרינן אבר מן החי הוא שגם היא ניתרת בשחיטת האם עכ"ל. הרי מבואר שיש בה משום איסור אבר מן החי רק ההיתר משום שהיא ניתרת ע"י שחיטת הבהמה. מ"מ כיון דאיכא רובא דהתירא סגי באסורה ולא בעינן ששים. הרי קיל טובא משאר איסור אפילו מחצי שיעור ואפילו איסור דרבנן צריך ששים דייקא משא"כ הכא. וא"כ כמ"כ אין לחוש למה שי"ל דהני תולעים הם בריה דמ"מ יהיו בטלים בששים עכ"פ מאחר דהם פירשא כשליא. דודאי הא דבריה אינה בטילה לא חמיר מאיסור ששים בשאינו בריה. ואדרבה י"ל איסור ששים חמור דטעם כעיקר מדאוריי' משא"כ הא דבריה אינו בטל הוא מדרבנן. כ"ש דבלא"ה רבינו שמשון והרשב"א ס"ל דבריה בטלה בתתק"ס והכא ודאי יש תתק"ס נגדם. ואע"ג דלא קיי"ל כוותייהו. מ"מ הכא שהבריה היא כאיסור שליא ודאי יש לסמוך על זה. ולא דמי לשאר תולעים נמלים דאע"ג דמאיסי והם פירשא כמ"ש בטוש"ע סס"י ק"ד ואפ"ה כל שלא נמחה גופן כי אם הבריה שלימה קיי"ל דלא בטילא. ועיין בתשובות חות יאיר סי' ק"ב. דהתם הטעם ע"ד מ"ש הפר"ח סי' ק"ג סק"א דאע"ג דמאיסי נינהו הכי אסרינהו רחמנא. ור"ל דכיון דנבלה סרוחה היא מעיקרא דהוי עפרא בעלמא ואעפ"כ אסרינהו רחמנא בגזרת הכתוב. וא"כ חשיבות בריה עלה כמ"ש בגמרא גבי גיד הנשה עץ הוא והתורה אוסרתו. ואינו בטל משום דה"ל בריה. אבל הכא בהני דרני לא אסרתן התורה בגזרת הכתוב כמו שאר נמלים רק התורה גילתה דלא מהני להו שחיטה ומשום הכי באיסורייהו קיימן כמ"ש בהדיא בגמרא ספא"ט. וא"כ י"ל דאיסורם זה היינו כשליא דבהמה טהורה דג"כ נקרא פירשא ומ"מ לפי שאינו פרש לגמרי אסור. אבל אינו אוסר תערובתו. ועד"ז י"ל בהנהו דאסורין בפ"ע ואין אוסרין תערובתן. משא"כ בנמלים ושאר בריות אפילו המאוסים כפירשא אוסרים תערובתן כל שהם שלימים משום דהתורה אסרתו בהדיא. ואף לדברי הפליתי סי' ק"ג סק"א שחלק על הפר"ח במה שחלק על המ"מ מ"מ זהו רק לענין סירחון דאתי להו מעלמא כו' אבל בסירחון דידהו יודה דיש לחלק בין נמלים לנדון זה דדרני ע"ש שמחלקותם אינו נוגע לנד"ז כלל:

קיצור. ולפמ"ש בגמ' גבי שליא ספ"ד וספ"ח ולפירש"י שם מוכרח דיש שנקרא פירשא ועכ"ז אינו פרש גמור ושייך בו איסור אמ"ה וכ"כ הפר"ח סי' פ"א ס"ק י"ב ולכן י"ל דדרני דספא"ט הם פירשא ג"כ עד"ז וא"כ אם א"א לבוררם מהבהמה אם לא לאסור בשרה י"ל דבטילי אע"ג דהם בריה וכמ"ש בהג"א ספ"ד גבי שליא דאינה אוסרת תערובתה ול"ד לנמלים דג"כ מאיסי וה"ל פירשא לגמרי ואעפ"כ לא בטילי כלל דהתם שאני דה"ל כגיד הנשה דאמרינן עץ הוא והתורה אסרתו. אבל הכא לא חידשה בהן התורה לאסור אותן באיסור פרטי כ"א שאין השחיטה מתרת אותן משום דיש להם חיות בפני עצמן וממילא נשארו באיסורן. וא"כ ערך חומר איסורן וביטולו ה"ל כאיסור דשליא שיצתה: