ב

ויש להקשות לפ"ז על סוגיא דס"פ א"ט דאסרינן דרני שהם תולעים שנמצאים בבהמה בין עור לבשר ואמרינן הטעם משום דבהמה בשחיטה הוא דמשתריא (ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא אהני לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן) והני מדלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן. (ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל בבהמה תאכלו נפקא לן לקמן אבל הכא באיסורייהו קיימי. עכ"ל הגמ' ופירש"י שם דס"ז סע"ב). והרי בתמורה (דל"א) נתבאר דרימה נקרא פירשא בעלמא. ובפירשא בעלמא מוכח בהדיא בבכורות (דף ז' ע"ב) דלא שייך איסור אבר מן החי. וכמו שנתבאר שם באיסור דכל היוצא מן הטמא טמא. דמ"מ אינו שייך בדבר שהוא פירשא בעלמא דהיינו דין עור הבא כנגד פניו של חמור דמותר מה"ט. ובספר המכריע בסופו סס"י צ"ב התיר מי רגלים של סוסים וגמלים מה"ט דאע"ג דאיכא למימר דמתמצים מגופם שרו משום דלא שתו להו אינשי והוו להו כפירשא בעלמא כעור שעל פני החמור. וכ"כ המרדכי בשבת פרק שמונה שרצים סי' שפ"ג. משא"כ מי רגלים של חמור כיון דשתו להו אינשי לירוקנא לא נק' פירשא בעלמא. ובזה מסולק קושיית המגיד פ"ד מהמ"א הלכה כ' על הרמב"ן אם לא שהרמב"ן אוסר גם במי רגלים דסוסים וגמלים ואין לפני הלכות בכורות להרמב"ן. וא"כ כמו שהוא לענין איסור דהיוצא מן הטמא. כך או כ"ש באיסור דאמ"ה שהוא מינא דטהור דבמה שהוא פירשא בעלמא ליכא למיסר משום אמ"ה. וכ"כ הב"י סי' פ"א סד"ה חלב בהמה וז"ל ועי"ל דבמי רגלים מודה ה"ר אליעזר דלא מיתסרא משום דאתי מחי משום דפירשא בעלמא נינהו משא"כ במי חלב עכ"ל. ודבריו מוכרחים מדין חלי דיחמרתא דאע"ג דזרעא דאילא הוא אמאי שרי לה"ר אליעזר מ"ש ממי חלב. אעכצ"ל משום דפירשא בעלמא הוא. וכ"כ הב"י בהדיא סד"ה יאלי וכ"כ בלבוש שם וכ"כ הב"ח והמעד"מ. אמנם בכנה"ג סי' פ"א בהגהת ב"י אות ל"ב השיג ע"ז וס"ל דא"צ בזה לטעמא דפירשא הוא דבלאה"נ לא הוו אבר מן החי כיון דאינן ביצים שלו רק זרע שלו לא שייך בזה איסור אמ"ה ושכן משמע בערוך ערך חלי. אמנם דבריו יתכנו רק לדעת הטור גבי מי רגלים ומי חלב דטהורה. אבל לדעת ה"ר אליעזר דאוסר במי חלב עכצ"ל בטעם היתר דיאלי משום דפירשא בעלמא הוא כמ"ש הב"י. וכיון שכן קשה על סוגיא דספא"ט איך אמרו דדרני משום דלא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימי דהיינו מאיסור אמ"ה הרי הם נק' פירשא בתמורה (דל"א) דהיינו רימה היינו דרני. אמנם לסברת הכו"פ סי' פ"א בפליתי סק"ו דמחלק בענין שליא דאע"ג שבבהמה טהורה דאיכא איסור אבר מן החי היא אסורה אע"ג דהיא פירשא מ"מ בבהמה טמאה דליכא איסור אמ"ה שריא. הרי ס"ל דהיתר דפירשא אע"ג דמהני לגבי היוצא מהטמא אינו מהני לגבי איסור אמ"ה לפ"ז יש ליישב הסוגיא דספא"ט דאע"ג דדרני נק' פירשא אעפ"כ אסירי משום אמ"ה. רק אעפ"כ ס"ל לרבנן בתמורה דאינו מטמא כאמ"ה ממש כיון דאינו גופה. אבל לגבי איסור אמ"ה שפיר אסור אע"ג דהוא פירשא. אך באמת במחכ"ת אין לזה שחר כלל להקל באיסור דהיוצא מהטמא יותר מאיסור היוצא מאמ"ה דכל מה דלית תקנתא לאיסוריה בשחיטה חמור יותר כדאיתא בפרק בהמה המקשה (דס"ט ע"א). וכן השיגו הפמ"ג בשפ"ד סי' פ"א ס"ק י"א:

קיצור יש להקשו' מאחר שבתמו' (דל"א) מבוא' דתולעי' דהיינו רימה פירשא בעלמא הוא א"כ איך אמרו ספא"ט דדרני אסירי משום אמ"ה הא בבכורות (ד"ז ע"ב) מבואר דבפירשא ליכא משום היוצא מהטמא טמא וה"ה משום אמ"ה וכמ"ש בב"י סי' פ"א סד"ה חלב ודלא כהכו"פ סי' פ"א סק"ו דאזיל בתר איפכא: