ו

והנה בתשו' צ"צ סי' כ"ט נשאל על אווזות הבר כו' והעלה להחמיר ע"פ דברי או"ה כלל נ"ו סי' י"ח שכתב ואפילו במקצת אווזות ובר אווזות כו' יש לחוש שמא הן מהי"ט עופות כו'. והכו"פ סי' פ"ב סק"ט חלק עליו שיש לאוכלן בלי פקפוק. והטעם מבואר באריכות בקונטרס פני נשר שלו דכיון שיש להם ג' סימנים בגופו דלרוב הפוסקים סגי בהא אף שלא נודע לנו אם דורס או לא. רק שהרא"ש והרשב"א העלו להחמיר כשטת רש"י ואחריהם נמשכו כל האחרונים. מ"מ כשיש צירוף לזה קבלת הרז"ה בתרתי כף רחבה כשל אווז וחרטומו רחב ודאי יש לסמוך ע"ז. זהו תוכן דבריו. ובתשו' תשואת חן להגאון מ' שמשון זעליג ז"ל הלוי סי' מ"ג השיג עליו יפה מתרי טעמי וז"ל דהנה הדבר ידוע במדינתינו שאין לאווז ובר אווז רק שני סימנין בגופן אצבע יתירה וקורקבנן נקלף. אבל אין להם זפק ומסתמא גם לאווז הבר כן אף שלא בדקנו בהם והנה הכו"פ לא התיר רק כשיש להם שלשה סימנין בגופן. וא"כ ע"כ מה שאנו אוכלים אווזות ובר אווזות שלנו שהם בני תרבות על כרחך הוא ע"פ המסורת. אבל על בר אווזות ואווזות הבר אין לנו מסורת והאיך נתיר אותם אף לדעתו כו'. והנה מכותלי דברי הכו"פ ניכר שלא בדק אווזות הבר כו' והאריך. וסיים וז"ל והנלע"ד ברור דבר אווזות שלנו אין לנו מקום להתיר דמסתמא אין להם רק שני סימנין בגופן וזה לכ"ע אסור עכ"ל. וכבר נתבאר לעיל דסה"ת סי' כ"ו והכלבו בשם העיטור כתבו ג"כ בפשיטות דהני אווזות אין להם רק שני סימנין בגופן. וא"כ בטלה לגמרי כל אריכות הכו"פ בהיתר (הווילדע גענז והווילדע ענטין) דמסתמא אין להם ג"כ רק שני סימנין בגופן. ועליהם אין לנו מסורת שהם טהורים. ואף שגם הם נקראים אווז הבר מ"מ הרי תרנגולא דאגמא הוא מין טמא. הרי אף ששמו תרנגולא עכ"ז הוא מין טמא ועיין בכנה"ג אות ל"א שנשאל על עוף שקורין פאווען והעלה לאוסרו. והביא תחלה מפירש"י ס"פ כל הבשר דקי"ו סע"א גבי רישא דטווסא בחלבא. שפירש"י טווסא פואון. משמע דעוף טהור הוא. ושכן משמע בספ"ה דב"ק (דנ"ה ע"א) ברש"י ד"ה טווס. אבל בפירש"י פא"ט דס"ג ריש ע"א מבואר דדוכיפת שהודו כפות הוא פואון שלבי"א נמצא פואון שלבי"א הוא מין טמא. ולכן חשש שמא מה שאנו קורין פאווען הוא פואון שלבי"א. הרי עכ"פ אף דפואון הוא עוף טהור פואון שלבי"א הוא דוכיפת שבתורה בעופות הטמאים. א"כ כמ"כ אין תימה למ"ד דאווז הבר אינו מין טהור אף שאווזות הוא מין טהור. אך לכאורה היה נראה ראיה מהש"ס פ"ה דב"ב (דע"ג סע"ב) ואמר רבה בב"ח זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא וחזינא הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו כו' אמינא להו אית לן בגווייכו חולקא לעלמא דאתי כו' משמע דפשיטא ליה שהן טהורים. ומסתמא אווזות שבמדבר הן אווזות הבר כדאמרינן פא"ט (דס"ב ע"א) גבי פרס ועזניה דליתנהו בישוב ופירש"י אלא במדברות. וכדאיתא ג"כ בפרק שירה אווז הבר המשוטטת במדבר כשרואה את ישראל עוסקין בתורה אומרת שיר קול קורא במדבר פנו דרך הוי' וי"א שזה שיר של עורב ועוד אומר עורב מי יכין לעורב צידו כו'. באיוב ל"ח מ"א. אבל האווז אומר שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו והוא בדברי הימים א' ט"ז ט'. עכ"פ נ' דאווז המשוטטת במדבר היא אווז הבר וא"כ כיון דפשיטא ליה לרבב"ח דהן טהורים ומותרים באכילה מוכח דאווז הבר מין טהור הוא. ועוד היה נ' טעם דהנה בלא"ה כיון שיש להם אצבע יתירה וקורקבן נקלף וגם כף רגלם רחבם וחרטומם רחב אשר להרז"ה הוי סימן גמור שאינו דורס. ואף אם לא נחזיק זה לודאי גמור למאי ניחוש לה. דאם באנו לחוש שמא אף שאינו דורס הוא מעשרים עופות הטמאים שיש להם ג' סימני טהרה ואחד מהן אינו דורס זה רק לשטת ר"ת. אבל לשטת רש"י לפמ"ש בשמו הרשב"א בחידושיו והרז"ה והתוספות (דס"ב ע"א) הרי הג' סימנים הם ג' סימנים ממש בגופו א"י וזפק וקורקבן נקלף. והני כיון שאין להם זפק אינם מעשרים עופות הנ"ל. אלא רק לפר"ת דאינו דורס הוא אחד מג' הסימנים הנ"ל יש לחוש. וכבר נתבאר שמהרש"ל הקשה על שטה זו דהא רוב עופות הטמאים דורסים. ואם באנו לחוש שמא הוא דורס והוא מין עורב. ע"ז יש להשיב. דאם הם לבנים אין לחוש לשיהיה עורב כמ"ש בחידושי הר"ן פא"ט דס"ב ע"א גבי למינהו להביא עורב העמקי ופרישנא דהיינו עורבא חוורא לאו חוורא לגמרי קאמר אלא שיש בו חברבורות לבנות ולפיכך נקרא עמקי לפי שאותן החברבורות נראות כעמוקות לגבי שאר הגוף שהוא שחור והוא העוף הנקרא פיגא בלע"ז שגדל בבתים אבל עוף הבא לפנינו כולו לבן אע"פ שיש בו סימני עורב ממש כ' הרמב"ן ז"ל להלכה אבל לא למעשה שבידוע שאינו מין עורב וכשר. ואמרו בהגדה אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בכובסין. אם ידור גדי עם נמר תדור כלה עם חמותה. אם תמצא עורב לבן תמצא כשרה בנשים עכ"ל. ובנד"ז שיש סימן דהרז"ה שאינו דורס א"כ אף למעשה יש לסמוך שאינו עורב. ואף דלפר"ת יש לחוש שהוא ממין עשרים עופות הטמאים. ע"ז י"ל כיון דמ"מ מוכח בגמ' דאווז הבר מין טהור הוא. ע"כ אין לחוש כ"כ. דהא מהרש"ל לא חשש לפרש"י בצירוף דעת ר"ת ורמב"י. א"כ נהי דלא קיי"ל כן מ"מ בצירוף דעת רש"י ורמב"י נגד דעת ר"ת עם מאי דמשמע בגמרא שהוא מין טהור יש לסמוך יותר. ומ"מ למעשה אין לסמוך ע"ז שהרי בגמרא דס"ב ב' מוכח דרש"י עצמו חושש בעוף שיש בו שני סימנים בגופו ואינו דורס שמא הוא מעשרים עופות הטמאים. גם התוספות שם כ' על עוף שקורין קוון שיש לו אצבע יתירה וקורקבן נקלף דמסתברא שהוא כוס או ינשוף כו' ע"ש. ואם משום הא דמשמע בגמרא דאווז הבר מין טהור הוא הרי ע"ז כ' בתשו' צ"צ סס"י כ"ט דאף דמשמע כן ספ"ה דב"ק (דנ"ה ע"א) אין לסמוך ע"ז דשמא אין כל אווזות הבר שוים כו':

קיצור. בתשו' צ"צ סי' כ"ט העלה להחמיר באווזות הבר ע"פ דברי או"ה כלל נ"ו סי' י"ח אף שחכם א' הביא לו ראיה מהגמרא ספ"ה דב"ק (דנ"ה א') דאווז הבר מין טהור הוא אין לסמוך ע"ז דשמא אין כל אווזות הבר שוים. הכו"פ סי' פ"ב חלק עליו. ובתשו' תשואת חן סי' מ"ג השיג על הכו"פ מתרי טעמי אשר האחד שהכו"פ עצמו לא התיר רק כשיש לו שלשה סימנין בגופו והרי ידוע שאווזות ובר אווזות אין להן רק שני סימנין בגופן אצבע יתירה וקורקבן נקלף. וכ"כ בסה"ת סי' כ"ו והכלבו. וא"כ א"א לאוכלן כ"א אותן שיש מסורת עליהן שהם טהורים. לכאורה היה נראה ראיה מהש"ס פ"ה דב"ב (דף ע"ג סע"ב) להתיר אווזות הבר ויש לדחות דאין זו ראיה יותר ממה שהביא החכם בתשו' צ"צ סס"י כ"ט ועכ"ז לא סמך ע"ז הצ"צ. עוד יש קצת סברות להתירן. ומ"מ עפמ"ש רש"י (דף ס"ב ע"ב) נראה דיש לחוש בכה"ג שיש לו שני סימנין בגופו ואינו דורס. וא"כ הא דחרטומן רחב וכף רגלו רחבה אף אם הוי כידוע שאינו דורס ויש לו שני סימנין בגופו. הרי אין להתיר לרש"י: