א

סימן נז

בדין עז שנדרסה מזאב כשהיתה מעוברת וילדה והולד חי ובריא אם הוא כשר:

משנה ספ"ו דתמורה כל האסורין ע"ג מזבח ולדותיהן מותרין. הנה רבא מוקי לה בנרבעו ולבסוף עיברו ומשום דזוז"ג מותר. ולכאורה קשה הא קיי"ל אין חוששין לזרע האב. שוב ראיתי בתוספות פ"ט דסנהדרין (ד"פ ע"ב) ד"ה אלא למ"ד זוז"ג מותר שהעירו בזה. ותירצו ועוד יש לומר כו'. וע' חידושי הר"ן בחולין (פא"ט דנ"ח ע"א) שכ' שי"ל שעיקרו של ולד מן הזכר הוא בא ודבריו צע"ג:

ולד טרפה לא יקרב. ופירש"י אבל להדיוט מותר ועתוס' שכ' ע"ז ולא נהירא כו'. וי"ל דרש"י ס"ל כמו דמוכרחים לחלק לר' יהושע דס"ל יקרב דאע"ג דבכל מילי אמרינן עובר ירך אמו הוא לענין טרפות שאני כמ"ש התוס' כאן (דל"א א') ובסנהדרין (ד"פ ע"ב) בד"ה עובר ירך אמו הוא. כמ"כ אפ"ל גם לר"א ס"ל לרש"י דיש לחלק בין חולין לגבי ליקרב ע"ג המזבח דר"א ס"ל כמו בכל מילי אמרינן עובר ירך אמו הוא ה"נ לגבי ליקרב ע"ג המזבח אמרינן כן. ולהדיוט לא אמרינן כן. ועכ"פ קיי"ל ולד טרפה יקרב. והיינו משום לענין טרפה עובר לאו ירך אמו הוא ולכן אף שעיברה ולסוף נטרפה שרי. וכ"ש דלהדיוט שרי וכמ"ש בש"ע יו"ד סס"י ע"ט. וכ' הט"ז שם סק"ה ומ"כ וצ"ע אם נדרסה האם בעוד הולד בתוכה כו' אם יזיק טפת הדריסה גם לולד עכ"ל. ולכאורה יש לדמות להא דאמר רבא פב"ת דתמורה (ד"ל סע"ב) ולד נרבעת אסור למזבח היא וולדה נרבעו וכ"ה פ"ט דסנהדרין (ד"פ ע"א) ופ"ב דעכומ"ז (דף כ"ד ע"א). אך יש לחלק דהתם פי' התוספות פ"ה דב"ק (דמ"ו ע"א) בד"ה מ"ט שהטעם משום שהולד עצמו נהנה מרביעה. אבל הכא כיון דלענין טרפות לא חשיב לו ירך אמו. א"כ אין לאסור אא"כ נאמר שטפת הדריסה מגיע אליו ממש. ומנ"ל זה כיון דיש לו חיות בפ"ע. דאע"ג דלענין בני מעיים אמרו פא"ט (דנ"ג ע"ב) כשהאדים בשר שכנגד בני מעיים טרפה. ופרש"י שם בד"ה צריכה כו' שסופו לשרוף עד שינקוב את בני מעיים. היינו משום דחד גופא הוא וסופו להתפשט מן הבשר לבני מעיים ובפי' המשניות להרמב"ם כ' הבשר הסמוך לבני מעיים. ובחיבורו פ"ה מה' שחיטה דין ט' כתב הבשר כנגד בני מעיים וע"ש בכ"מ שי"ל דה"ה בשאר אברים שהבהמה נטרפת בהן בהאדים בשר כנגדן טרפה כו' וכ"מ מהטור. אבל הרמב"ם משמע דסבר דדוקא כנגד בני מעיים אבל כנגד שאר אברים שהבהמה נטרפת בהם לא כו'. ועיין בש"ע סי' נ"ז סי"ו ובש"ך שם ס"ק ל"ח דס"ל להחמיר. ומ"מ יש לומר דהיינו דוקא בגוף אחד. אבל הולד שאינו מגופה כמו ששנינו במשנה פרק בהמה המקשה זה הכלל דבר שגופה אסור דבר שאינו גופה מותר. הרי העובר נקרא דבר שאינו גופה וא"כ י"ל שאינו נטרף עד שיגיע הארס בגופו ממש. דלומר משום שסמוך לבשר שהאדים יתפשט הארס בו שזהו פי' כנגד ולא משום דחד גופא הוא. אינו מוכרח כ"כ. ועוד דהא גם בעובר אין הדריסה מזיק אא"כ הגיע לאברים הפנימיים כמו בני מעיים וכה"ג. והרי אף אם האדים הבשר הסמוך לעובר א"א שיתפשט מהם באברים הפנימיים של העובר אם לא דרך אברים החיצונים. וכולי האי אין לנו להחזיק איסורא. ועוד דהא ע"ד שכ' התוס' הטעם לענין ולד טרפה דשרי אע"ג דעובר ירך אמו הוא. כיון דלעובר יש חיות בפ"ע לא אמרינן עובר ירך אמו שנטרף עם הבהמה. ובהרשב"א ועובר זה חי הוא כו' א"כ כמ"כ לענין דריסה כיון שנולד וכל אבריו שלמים ויפים כמו בשאר הולדות אין לנו לומר שהגיע להם ארס הדריסה ושרפם. דא"כ לא היה חי כו'. וכמ"ש התוספות בתמורה שם (דל"א א') וז"ל וי"ל דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואים הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל טרפות עכ"ל. וכש"כ שא"א להטריפו אלא ע"י כמה ספיקות. הא' שנאמר שהדריסה היה כנגד מקום שהולד מונח בו. ב' שעבר הדריסה עד הבשר שכנגד הולד. ג' שעבר גם בבשר הולד. ד' שהגיע גם לאברים הפנימיים שלו שהוא נטרף בהם. ה' הרי יש שובר לזה מה שנולד חי ובריא כשאר וולדות. והרי בלא"ה יש דיעות בגמרא דאין חוששין לספק דרוסה שזהו דעת שמואל (דנ"ג ע"א) ועולא (דמ"ג ע"ב). ואע"ג דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה. הכא דאין זה ספק שקול כלל ויש כמה ספיקות להקל. אין להחמיר. וכ"מ קצת מלשון המשנה ולד טרפה יקרב. ואמאי לא התנו דולד דרוסה לא ואדרבה סתם טרפה דקרא הוא הדרוסה כמ"ש ובשר בשדה טרפה. אלא משמע דכל שהולד כשאר וולדות אין חוששין כלל למה שנדרסה אמו. כמו בשאר טרפות. שוב ראיתי בחידושי דינים שבסוף ספר לבושי שרד דין כ"ה התיר הולד דרוסה בפשיטות. אך בפירושו ס"ק פ' מבואר שההיתר משום דרוב הפוסקים ס"ל דזאב אין לו דריסה בבהמה גסה משמע מדבריו דבדקה היה אוסר כה"ג. הג"ה אחר זמן. ועיין בש"ע סי' נ"ז סעיף י"ג מוכח דבשני ספיקות לכ"ע אין חוששין בדרוסה. וע"ש עוד סעיף י"ב.ולכאורה מהנך חמשה טעמים דלעיל יש לברור עכ"פ שנים שיהי' נחשב ספק ספיקא על הולד או גם שלשה ספיקות שבין כולם יהיה ס"ס. ועוי"ל דהנה כמו שכתבתי טעם ה' כיון שנולד חי ובריא כשאר וולדות ואין בו שום ריעותא זה נחשב כבדיקה שלא נדרס כמו שהביא הש"ך סי' נ"ז סעיף י"ו ס"ק ל"ו דרש"י ס"ל דהבדיקה היא מבחוץ ועודה בחיים גבו וכריסו כו' ואם לא האדים מבחוץ א"צ שוב לבדוק וכשרה. דכיון דלא ניכר הארס מבחוץ ודאי לא דריס עכ"ל. והכא גבי הולד י"ל כ"ע מודים דהבדיקה מבחוץ סגי דהא חוץ של הולד כפנים של האם דמי וא"כ כיון שלא נראה בו ריעותא יש להכשירו. ואע"ג שאנו אין בקיאין בבדיקה. מ"מ הכא דבלא"ה יש טענות טובות לומר דאין חוששין על הולד כלל. לכן בכה"ג י"ל לצרף לזה מה שאין בו שום ריעותא. משום דה"ל כמו בדיקה. וכה"ג מבואר בשמ"ח סעיף ל"ו ס"ג וז"ל ואע"ג שיתבאר לקמן סעיף למ"ד אנן לא בקיאין בבדיקה מ"מ כיון שנראה מהפוסקים דלא אתפרש בגמרא כ"כ שתהיה בדיקה זו מעכבת יש להקל ולסמוך עליה אפי' בזמן הזה עכ"ל: