א

סימן נו

שמונה אווזות שקרוב הדבר לודאי ששהו ג"י בלא מליחה (עיין בהתשו') רק שבתוך ג"י כשחרכום באור אח"כ שפשפום בשלג בעודם חמים ושפשפום בחוזק עד שנטפו מהם מים. וכמה פעמים שפשפו אותם כן. והתירם הרב מחמת זה. ועירב הבעה"ב השומן מהם בשומן שהי' לו מן כ"ט אווזות אחרות ואח"כ התיכום יחד. וקצת שומן נשאר שלא נתערב. והבשר עירב בבשר י"ג אווזות אחרים שהיו לו משחיטה אחרת. ויש מי שנחלק על הרב ואסר הכל. היינו הבשר אין לבשלו כ"א לצלותו. והשומן אסר. הנה מתחלה צריך לחקור מעט בשרש הדין:

ל' הגמי"י פ"ו מהמ"א אות ט' שלא נמלח ששוב אינו פולט דמו כו'. והב"ח סי' ס"ט סעי' י"ב כ' דבהגמי"י בקלף כתיבת יד איתא שלא ננקר ונמלח ששוב אינו פולט דמו שנתקשה איסור חלב ודם שבתוכו עכ"ל. וכ"ה במרדכי פכ"ה סי' תשכ"ב. וסיים המרדכי ויש לעיין אם מהר"ם מתיר אף לניקור. מבואר מזה דגם אם ניקר מחלב רק ששהה ג"י בלא מליחה ג"כ אסור לבשל דאל"כ מהו הויש לעיין כו' הלא על כרחך מיירי בכה"ג שלא ננקר ומתיר מהר"ם בצליי' והיינו ודאי ע"י ניקור מחלב בתחלה. א"ו י"ל דמהר"ם מיירי בניקר מחלב רק ששהה ג"י בלא מליחה ומ"מ אסור לבשל ומהר"ם מתיר בצלייה. וכן פשוט בכל הפוסקים זולתי כעת ראיתי בתשו' תשואת חן סי' כ' דדקדק דדעת המרדכי והג"מ שעיקר חומרת הגאונים הוא בלא ניקר שהדם פורש ממקום למקום. אבל במנוקר מותר לגמרי וכ"מ בהגש"ד וז"ל ובהג"מ ובמרדכי משמע שתלוי בניקור עכ"ל תשו' תשואת חן ואין דבריו נכונים כמו שנת' להפך מדברי המרדכי. ועוד דהא המרדכי מיירי רק בניקור החלב ומה שייך לזה ענין שהדם פורש כו' ואי משום דג"כ לא ניקר מחוטי הדם א"כ העיקר חסר מהספר וע' לקמן בשם המ"י. ואם גם לא ניקר תוך ג"י כ' בהגש"ד הובא ב"י סס"י ס"ד דאסור גם בצליי' וכ"מ בפסקי מהרא"י סי' קצ"א דאם נהגו כן אין להתיר מיהו הוא ס"ל להקל וכ"כ בסי' ע"ז. ומיירי הגש"ד דג"כ לא נמלח תוך ג"י וכ"ה בפסקי מהרא"י סי' קצ"א דאם נמלח כשלא ניקר מחלב יש לאסור מצד אחר כדין בשר שנמלח עם חלב. א"ו מיירי שלא נמלח כלל. וא"כ לכאורה אינו מדוקדק ל' תשו' מ"ב סי' ק"ח שכ' ובהגש"ד מחמיר בניקור יותר מבמליחה כו' דהא בנדון דהגש"ד לא ניקר ולא נמלח דאיכא תרתי לריעותא מש"ה מחמיר יותר מבניקר ולא נמלח דהוה רק חדא. ויש ליישב דמ"מ ע"כ החומרא היא מצד שלא ניקר לבד דאין שייך כאן טעם דתר"ל כיון שאין שייך חדא ריעותא לחברתה. וא"כ מחמיר בניקר יותר כו' ובאמת גם המרדכי נסתפק בזה כדלעיל שכ' ויש לעיין כו'. ועיין בכנה"ג סי' ס"ד בהגהת הב"י אות כ"ו שהאריך בפי' ויש לעיין שבמרדכי ולבסוף העלה כמו שכתבתי דמיירי בלא ניקר ולא נמלח כו'. אמנם הרא"ש בתשו' כלל כ' סי' כ"ה כ' דחלב אינו נבלע בבשר כיון שהוא קר וע' בהגש"ד שער ב' סי' ד' דאפי' היכא ששהה הירך והאלי' עם כל חלב הכליות כו' לא חיישינן כו' וכ' בתשו' מ"ב הנ"ל דיש להקל כמ"ש הרא"ש דמסתבר טעמי'. וכן מצאתי באגור בשם אביו מהר"ר יהודא לנדא וז"ל כי הטעם בדם שמתקשה וזה אינו שייך בחלב עכ"ל. וכ' עוד המ"ב וכ"ז לא מיירי אלא בניקור החלב אבל בניקור גידי הדם מאן דכר שמיה כו'. אמנם באו"ה כלל ב' סי' א' וסי' ג' כו' ואין דבריו נראין כו' ומה שהביא ראי' ממהרי"ל כו'. ואאזמו"ר הגאון ז"ל כ' שבמנחת יעקב כלל ד' סק"ד סתר דעת המ"ב בהבנת ד' מהרי"ל. וע' תויק"ו סי' ס"ט ססק"ד שהחמיר בלא נוקר גידי הדם להצריך שריי' טובה ואפשר להביא ראיה מהגמ' דקי"ג ורש"י גבי שובר מפרקתה כו' ומבליע כו' דמשמע שדם הגידים כשאינו יוצא ע"י שחיטה הוא נבלע באברים אח"כ א"כ אין תימא כ"כ מ"ש המ"ב שיבלע בבשר כו'. ומ"מ המ"י כתב דדברי המ"ב נכונים מילתי' בטעמא ולא נמצא בראשונים שיהיו מקפידין על ניקור גידי הדם רק לכתחלה כ' לחוש לאו"ה. וע' תשו' תשואת חן סי' עשרים. והנה בשערי דורא שם כ' אמנם בתלמוד לא מצינו חומרא זו כו' והריב"ש סי' פ"ו כ' והיא חומרא יתירה דלא גרע מאומצא דאסמיק כו' וכן בשובר מפרקתה של בהמה כו' אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים ואין לפרוץ בדבר וכ"ש במקום שנהגו עכ"ל. ובאמת בשובר מפרקתה לגי' רש"י לא מהני מליחה. וכ"פ בעל העיטור הובא בטור סי' ס"ז והש"ך שם סק"ו כ' בשם רי"ו נט"ו אות ד' שכן ד' רב אחא ושנכון להחמיר. וא"כ לפ"ז י"ל דחומרת הגאונים יש לה מקור ושרש דמדמו לה לשובר מפרקתה כו' דה"נ ע"י שנתקשה הדם בתוכה אינו יוצא ע"י מליחה. והריב"ש לשיטתי' אזיל דס"ל כגירסת הרי"ף שם. אלא דהש"ך שם כ' דס"ל להרמ"א דחתיכה ומליחה מהני מיהא לפירש"י ג"כ אפילו לקדרה דלא גרע מאומצא דאסמיק כו'. וא"כ לפ"ז ק' דכאן להגאוני' לא מהני חתיכה ומליחה. אכן בחי' הריטב"א בחולין (דקי"ב) מבואר דלפירש"י שם אסור אפילו בחתיכה ומליחה. וכן משמע ממש"ש עוד להכריח גירסת הרי"ף דלא גרע הא מאומצא דאסמיק. משמע דלפירש"י גרע טפי וא"כ אפילו חתיכה ומליחה לא מהני כו' ועיין בפמ"ג בשפ"ד סי' ס"ז סק"ו:

והנה כ' הב"י וז"ל כ' האגור ראיתי גדולין מכשירין כששפכו עליו מים תוך ג"י והמהדרין כו'. ובשערי דורא כ' ג"כ שאם הודח הבשר כו'. ובאו"ה כלל ב' סי' ג' חילק דאם ניקר הבשר מחוטי הדם תוך ג"י אז מותר אפי' שפכו עליו פעם א' בהעברה בעלמא כו'. והובא בט"ז סי' ס"ט ס"ק ל"ג וגם בת"ח כלל ד' דין ג'. והמ"ב חלק על או"ה וכמש"ל וס"ל דניקור חוטי הדם לא מעלה ולא מוריד. וסגי בדיעבד אפילו בהדחה מועטת כדמוכח מדברי האגור הנ"ל אפילו לא ניקר ג"כ. ולפי שבמ"י כלל ד' סק"ד החמיר בזה לכתחלה. לכן פעם א' פסק אאזמו"ר הגאון ז"ל למעשה במקום הפסד גדול שלא הי' אפשר בצלייה כי הקונים לא רצו בזה ורצו להחזיר הבשר להמוכר והורה לשרות הבשר במים פושרין כדי שיתרכך כו' ואח"כ ימלחנו כנז' היתר זה בהגש"ד הובא ב"י. ואע"ג דמהרש"ל בהגהותיו לשע"ד כ' דאנו לא נהיגין כך וכ"כ הרמ"א בד"מ הובא בש"ך ס"ק מ"ט היינו בשלא הודח כלל. משא"כ כששפכו עליו מים דהאגור והמ"ב מתירים בלאו הכי. וכ"כ בכנה"ג סי' ס"ט בהגהת הב"י אות ר"ו שכן נהגו אצלם. א"כ הסברא נותנת דיש לצרף לזה עצה דשרייה בפושרין שהיא מלתא דמסתברא ומהני לסמוך ע"ז לצאת י"ח החולקים על המ"ב ואפשר אפילו הי' מנוקר מגידי הדם הי' מחמיר ג"כ כן שלא לסמוך על הדחה מועטת לבד. אך השאילה הי' בשלא נוקר מגידי הדם. והנה בנד"ז לפי הצעת השאלה של הרב מוהר"ר גרשון משה נ"י שתיכף אחר החריכה עת שהאווזות היו חמים עדיין שפשפו בחוזק האווזות הנ"ל כמה וכמה פעמים בשלג ובכל פעם ופעם שפשפו כ"כ בחוזק על האווזות החמים עד שנטפו מהם מים. ושאלתי אותו האם שפשפו בכל המקומות ואמר מסתמא שפשפו בכל המקומות כי כונתם היה לנקות משחרורית הנוצות והנוצות הם בכלל כל הגוף עכ"ל. א"כ י"ל דלא גרע מדין שפכו עליו מים הנ"ל בהעברה בעלמא עכ"פ דהא הכי נמי ודאי נעשו לחים מחמת השפשוף כיון שנטפו מהם מים מחמת ששפשפו בעת שהיו חמים ועדיף מיני'. וכמ"ש הרב המ"ץ השואל ממ"ש בא"ח לענין נט"י ובי"ד סי' ר"א שהשלג אם מרוסק עד שנעשה מים הרי הוא כמים. וע' במרדכי פ' במה טומנין ול"ד זה לבשר שנגלד וע' בתשו' שבס"ס מנחת יעקב סי' י"ד דהכא שאני שהשלג נתרסק על העוף ונמס והי' למים. ואי משום דמים קרים מטרשי' לי' סברא זו נדחה כאן מהלכה כמ"ש בת"ח. והנה מה שהביא ממ"ש המ"י כלל ד' סק"ה בשם מוח"ז ושכאן יש לצדד אפי' לפ"ד מוח"ז דהשפשוף עדיף מהדחה כו'. הנה בס' פתחי תשובה שנדפס מחדש הביא ג"כ תשו' נו"ב תניינא חלק א"ח סס"י כ"ז וז"ל אם שרו אווזות שלימים שלא נפתחו כלל כו' נלע"ד לסמוך בזה להקל ולומר שנתרכך מעבר לעבר שלעובי דופני העוף ע"י שריית המים ומותר אח"כ ע"י מליחה חוץ האיברים פנימי' צריכים צלי ובדיעבד לצורך גדול אפילו לא שרוי רק שטף עליהם מים עכ"ל. וגם בכנה"ג סי' ס"ט בהגהב"י אות ר"ו כ' וז"ל לא ידיחו צלע אחד שלם אלא ינתחו אותם לנתחים כו' דמש"א דף ש"ץ ע"א והמנהג להדיחה צלע שלימה וגם מדיחה הדחה בעלמא ולית דימחה בידייהו עכ"ל. והנה כבוד הרב מוהרר"ש נ"י כ' בתשו' אלי וז"ל. דהדחה מועטת אינו מועיל כאן. ע' בט"ז סי' ס"ט ס"ק יו"ד ובשפ"ד ס"ק נ"ג ד"ה יראה לי כו' דהכא ודאי הטעם לרכך ולא להעביר הדם שעל פניו עכ"ל. ואם אמנם כיון הרב מוהרר"ש נ"י לדברי התורת יקותיאל שכ' כן כדלקמן. וגם שראייתו מהט"ז נכונה היא דכ' כן לענין הדחת הבשר קודם מליחה דלמ"ד לרכך הבשר הדחה מועטת לא מהני. אך עכ"ז כאן לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה הרי בפי' כ' בתשו' מ"ב סס"י ק"ח דההדחה היא שעי"ז נתרכך הדם ועכ"ז כ' דבדיעבד סגי אף בהדחה מועטת וכן משמע באגור דכ' ג"כ הטעם השריי' שהמים מרככין אותו ואינו מתקשה ועכ"ז התיר אף ע"י ששפכו עליו מים תוך הג"י וכמ"ש למעלה בשמו. וכצ"ל לפ"ד האו"ה והט"ז עצמו הביאו ס"ק ל"ג. ועכצ"ל שלא יסתור הט"ז עצמו למ"ש סק"י וצ"ל דלענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה שאינו אלא חומרת הגאונים הקילו לומר דאפי' ע"י הדחה מועטת לא יתקשה כו' וכמ"ש הפוסקי' סברא זו לכמה ענינים כמו בת"ח כלל ד' סי' ח' לענין דשיל"מ ובש"ך סי' ס"ט ס"ק נ"ז לענין ביטול ברוב:

ומש"ע הרב מוהרר"ש נ"י וז"ל ובר מן דין אף הדחה טובה אינו מועיל כאן כיון שהיו אז שלימים ולא נפתחו כלל ולא מנוקרים מוורידי הדם וכמ"ש בס' עיקרי דינים בי"ד דף י' סי' ח' עכ"ל. אם אמנם שכ' שם כן שלא יועיל שפיכת המים על עוף שלם כו' הרי עכ"ז הנ"ב התיר בהדיא כה"ג חוץ האברים הפנימים כנ"ל וגם ממנהג שבכנה"ג משמע כן דלא גרע עוף שלם מצלע שלימה כו' אף שיש לחלק דמ"מ בצלע שלימה הודח ב' צדדיו משא"כ בעוף שלם ה"ל ההדחה רק מצד אחד. וכמו שהעיר בזה הפמ"ג בשפ"ד סי' ס"ט סס"ק ג'. אך המ"י והנ"ב לא חשו לזה. והיינו משום שהרי צלע שלימה עוביו יותר מכפליים מעובי העוף וע' בב"י סי' ס"ט בד"ה ובעיקר המליחה כו' שלא תהא חתיכת בשר דקה חמורה כו' יעו"ש. ובבשר ששהה ג"י בלא מליחה אין להחמיר כ"כ (ואפשר גם בעיקרי דינים שם נתכוונו משום האברים הפנימים דלא מהני להו ההדחה כו'):

והנה מצאתי בתורת יקותיאל סי' ס"ט סק"ד שהקשה ג"כ כקושיית הרב מוהרר"ש נ"י מה מהני שפיכה בעלמא כו' הא הדחה שקודם מליחה נמי הוא מהאי טעמא כדי שיתרכך הבשר וצריך הדחה גמורה. ובתחלה תירץ וז"ל ואפשר שמפני שהוא חומרא לכן א"צ רק שפיכה עכ"ל. וזהו כמו שכתבתי לתרץ. ומ"מ אח"כ העלה שאפילו בדיעבד אין להקל אפילו בניקר מגידי הדם אם לא בשרייה קצת עכ"פ עכ"ל. אך לא הביא כלל תשו' המ"ב דכתב בהדיא סס"י ק"ח דבשפיכה בעלמא סגי בדיעבד. וגם כ' דכן מוכח בת"ח כלל ד' וכלל ט"ו. ונ' דהיינו מדכ' כלל ט"ו סעי' א' גבי הדחה שקודם מליחה דבדיעבד אפילו בהדחה מועטת בלא שום שריי' סגי. א"כ ע"כ ס"ל דחללי' בי טבחי שבגמרא הוא בכה"ג. וא"כ דכוותה מ"ש בכלל ד' סעי' ג' גבי בשר ששהה ג"י בלא מליחה דבדיעבד מכשרינן אפילו בהדחה מועטת. (ומקור הדין מאו"ה כלל ב' סי' ג' דסמכינן בדיעבד על הדחה הראשונה דחללי' בי טבחי דהיינו אפילו שפכו עליו מים פעם א' בהעברה בעלמא כו' עכ"ל) מיירי נמי ודאי כמו הדחה מועטת הנז' בכלל ט"ו סעי' א' שהוא בלי שום שרייה. וע' בש"ך סי' ס"ט סק"ה. ובט"ז ס"ק ל"ג מתבאר בהדיא כן. דלכך צריך אח"כ הדחה אחרת קודם המליחה כו'. שוב ראיתי בתשו' תשואת חן סי' עשרים שהשיג ג"כ על התויק"ו וחילק וז"ל דהדחה שקודם מליחה הוא כדי שיתרכך והדחה זו כדי שלא יתקשה גם שהדחה זו אינו אלא חומרת הגאונים עכ"ל. ועוד יש לצדד בנד"ז עפמ"ש בחוות דעת סי' ס"ט סק"ב בשם חי' הרשב"א פ"ק דחולין (דף ח') דבשעה שהדם חם סגי בהדחה מועטת כו' ע"ש. א"כ ה"ה כאן שהשפשוף הי' בעת שהיו האווזות חמים. ומיהו כבר כתבתי שלמעשה אין להקל לכתחלה ולסמוך על הדחה מועטת אא"כ ע"י צירוף היתר דשריי' בפושרין. ומה גם שפשוף השלג דלא ברירא מילתא לדמותו להדחה מועטת אא"כ ברור שהיו האווזות חמים וששפשפו כ"כ עד שנטפו מהם מים כו'. וגם שהיה כן על כל האברים מבחוץ:

ונידון הספק דתוך ג"י אם יש ספק יש להקל בפשיטות ובפרט בנ"ד שהספק הוא אימת נשחטו האווזות אם בשעה יו"ד או קודם. דאיתא בפליתי סי' ס"ט ס"ק י"ג דבזה אמרינן העמד בהמה בחזקת חיים כו'. ובזה אין צריך לומר הואיל הוא רק חומרא דגאונים הקילו כי כן הדין עכ"ל. וכ"ה ג"כ בשו"ת עה"ג סי' ט"ו וגדולה מזו הי' נראה לי כו' יעו"ש. מיהו דוקא אם הוא ספק אבל לפי ל' תשו' הרב מוהרר"ש נ"י משמע דאין ספק בזה שהוא אחר ג' מעל"ע. ובזה אין אתי יודע עד מה. ומ"מ אפשר לצדד עוד דחשבון המעל"ע אינו מתחיל מגמר השחיטה כ"א ממיתת העוף שאפשר שוהה מעט למות. וכמ"ש בספר פתחי תשובה בשם שו"ת ברית אברהם חי"ד סי' כ"ט. אלא דבאווזות שמיני' אומרים העולם שאין שוהים למות אחר השחיטה ויציאת הדם:

ומיהו בנדון זה שאחר שהתיר המורה עירב הבעה"ב השומן הפנימי הנקרא פלאשטין מהשמונה אווזות בשומן אחר שהי' לו משחיטה אחרת ס"ה שבעה ושלשים אווזות שלא הותכו אז ואח"כ התיכום יחד. א"כ יש להקל מצד התערובות כמ"ש הרב מוהרר"ג משה נ"י דאע"ג דליכא ששים הרי נתבטל ברוב ביבש קודם שהתיכום ואף שאח"כ התיכום יחד בכלי א' יש לסמוך על הכרעת רמ"א סס"י ק"ט דבהפ"מ אין חוזרים ונאסרים כדעת הרא"ש. ודבריו נכונים דהא איתא בתשו' הרשב"א ח"א סי' ער"ב דאפילו חתיכה של כזית חלב שנתערבה בשני חתיכות של שומן של כזית כזית בטילה חד בתרי ומותר לכתחלה. הובאה בכנה"ג סי' ק"ט בהגהת הב"י אות ה'. כ"ש וק"ו לאיסור שומן ששהה ג"י בלא מליחה דנתבטל חד בתרי ביובש. והותר לגמרי. ואין לומר שהרי הרא"ש בטוי"ד סס"י ק"ט לא התיר כשנתבשל אח"כ אלא משום שכבר נודע התערובות קודם שנתבשל ונק' עליו שם היתר. ובנד"ז הרי י"ל דלא שייך טעם שהידיעה מתרת כיון שהורו שאין כאן שום איסור כלל בתערובות א"כ ה"ל כלא נודע התערובות. דזה אינו דהכא נק' נודע התערובות שהרי נודע שעירבו לתוכו השומן שהיה שאילה עליו מפני ששהה ג"י בלא מליחה. ולא דמי ללא נודע התערובות שיש חסרון ידיעה שנתערב כאן דבר מה דאיסורא. אבל הכא אין חסרון הידיעה במעשה התערובות כ"א הלא נודע הוא אם הלכה שהשומן מותר מצד עצמו או לא כו'. ולא עוד אלא שי"ל דבמתכוין עירבום כדי להגדיל ההיתר כאשר ידוע לכל שע"י התערובות יש להקל יותר כו'. ואין לחוש דאולי באמת נתכוין הבעה"ב לבטל האיסור וה"ל כדין מבטל איסור לכתחלה. דהא בתשו' הגאון המפורסם רבי עקיבא איגר נ"י הורה בהפ"מ לבטל לכתחלה השומן אווזא ששהה ג"י בלא מליחה אחר שימלחנו וידיחנו יערבנו בשאר שומן. יעו"ש שהאריך בטעם הדבר ע"פ דעת הרשב"א שבטוי"ד סי' צ"ט דאיסור דרבנן כו' וע"פ צירוף תשו' שבו"י ח"א סי' נ"ח שהביא הבל"י שהתיר בשומן אווזות פטומות כו' כהובא בפמ"ג בשפ"ד ס"ק נ"ג. ואף הפמ"ג בשפ"ד סי' ס"ט ס"ק נ"א והח"ד ס"ק מ"ו דאוסרי' לערב ולבטל. מ"מ בנד"ז דעירבום ע"פ הוראת חכם פשיטא דאין להחמיר ועוד שיש צד להקל מצד השפשוף בשלג כנ"ל. ולכן אפילו לדעת הרב"י בש"ע סס"י ק"ט כהרשב"א דאם חזרום ובישלום בעינן ששים יש להקל בנד"ז מצד צירוף הנך צדדי' דהשפשוף ודעת תשו' שבו"י וקושיי' הפמ"ג בשפ"ד ס"ק נ"ג על השבו"י ומנלן דרכיך ולא נתקשה הדם אימא כל ששהה ג"י שוב אין נתעורר הדם לצאת ע"י מליחה. אינו מובן דהא עכ"פ אם הודח בשר תוך ג"י אמרינן דיצא הדם ע"י מליחה. והיינו משום שהמים מרככים הבשר. והרי ע"ז שפיר קאמר השבו"י דלא יהא השומן שהוא רך בעצמו כהדיח במי פירות דמותר בהדחה ראשונה כו' עכ"ל. וכוונתו דמדוע יגרע השומן שהוא רך בעצמו מבשר הקשה שהודח תוך ג"י כו' דאמרינן שיצא הדם ע"י מליחה. ועוד דהא הגש"ד ס"ל דמהני ריכוך אחר ג"י ע"י שריי' בפושרין אפילו לבשר ממש ששהה ג"י בלא מליחה. ופשיטא ופשיטא דלא יגיע ריכוך דבשר ע"י שרייה דפושרין לריכוך השומן בעצמו ואע"ג דלא קיי"ל כהגש"ד היינו בבשר שכבר נתקשה דמו ע"י שהיי' ג"י בהא הוא דלא מהני ריכוך אח"כ. משא"כ בשומן דהוא רכיך מאז ומקדם ומצד עצמו ולא ע"י ריכוך דבר אחר (ועיין בשבת דמ"ט ע"א) י"ל דכ"ע מודו בזה להגש"ד דלא נאסר ע"י שהיי' ג"י בלא מליחה. ועוד שהרי שבולי הלקט הובא ב"י סי' ע"ה ס"ל דשומן שבתוך המעיים אין מחזיקין בו דם כלל. ואף שיחידאה הוא נגד פירש"י ושא"פ וגם בד"מ שם הובא ב' המרדכי פכ"ה ושומן אווז כו' דבשומן יש דם כו' מ"מ כיון דלכ"ע דמן מועט יותר הרבה מבבשר וכמ"ש בש"ך שם סק"ח וסק"ז ובסה"ת סס"י ס"ד בשם בה"ג משום שורייקי דדמא דאית ביה. וא"כ אין תימא על השבו"י במאי דס"ל דבחומרת הגאונים לעניין שהייה ג"י בלא מליחה לא החמירו רק בבשר ולא בשומן אווז שאין בו דם רק מעט מזעיר נוסף על טעם דהוא רכיך. וכ"כ בשבו"י שם שאפשר דבכוון נקטו הפוסקים בשר ששהה ג"י כו' עד משא"כ בשומן אווז כו'. ואע"ג דבת"ח כלל א' דין ו' כ' מכאן שמעינן דאין חילוק בין בשר לשומן כו'. היינו לענין הדחה מדם שיוצא ע"י מליחה דהוא דינא דגמ'. משא"כ לגבי דין דשהייה ג"י בלא מליחה שאינו נז' בגמ' כלל וגם שבזה יש טעם וסברא לחלק בין שומן אווז לבשר אי משום דרכיך ואי משום דכיון דהדם בהם מועט ביותר א"כ אף את"ל שע"י מליחה לא יצא כל הדם מ"מ כיון דבלא"ה הוא מעט מזעיר ובודאי מעט יצא ע"י מליחה א"כ המעט שנשאר שלא יצא ע"י מליחה יש לומר שמתוך מיעוטו תו לא יצא גם ע"י בישול. וכמ"ש הר"ן הובא ב"י סי' ע"ה לענין כרס שאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם ע"י בישול. או י"ל כמ"ש הב"ח סי' ס"ט ססע"י י"ב גבי לבשל אחר צליי' שלגבי מיעוט הדם שיצא בבישול אחר צליי' ודאי יש ס' ברוטב כו'. וכעין זה י"ל גם כאן לענין דם שבשומן אווז שהוא ג"כ מעט מזעיר שמה שישאר אחר המליחה וההדחה אם יפרש בבישול ודאי יהי' ששים לבטלו. משא"כ לגבי הדחה אחרונה שאחר המליחה כשלא הודח דאז נתערב כל הדם שיצא ממנו ע"י המליחה. חיישינן דליכא ששים כו'. ולכן מכל הלין טעמי אין לדחות דעת השבו"י בשתי ידים וחזי לאצטרופי לסניף עכ"פ:

ועפ"ז הנה גם בהשומן שלא נתערב עדיין הי' אפשר ג"כ לערבו לכתחלה בשומן אחר לפ"ד הגאון רע"ק איגר נ"י דלעיל. וגם לדעת הפמ"ג י"ל להקל כיון שיש עוד צד להקל מחמת השפשוף בשלג כו'. אך לפי שטריחא מלתא כל כך להשיג שומן רב אחר כ"כ שיהי' ששים פעמים נגד השומן שנשאר מן השמונה אווזות. ע"כ יש עצה להתנהג ע"ד שכ' החוות דעת סי' ס"ט ס"ק מ"ו להתיר השומן ע"י בישול במים בששים אחר המליחה כו' והמים שבלעו איסור ישפכו כו'. ועיין שם בחוות דעת שכ' דבכה"ג אין כאן חששא מבטל איסור בידים כלל:

ונידון הבשר מהשמונה אווזות שנתערב בשלשה עשר אחרים שנמלחו כדין. בזה מפורש בש"ע סעי' י"ד דבטלה ברוב כו' ובת"ח כלל ד' דין ח' ובמ"י שם סק"י דא"צ ס' וסגי ברוב אך הנה הש"ך ס"ק נ"ח כ' וצריך לבשל כל א' וא' בפ"ע כו'. ונראה דלאו דוקא כל א' בפ"ע אלא דר"ל דאין לבשל כולן כאחד. בענין שבודאי יש כאן איסור. אבל אם יבשל בנד"ז שנים יחד ואח"כ יבשל למחרתו עוד שנים וכה"ג ודאי שרי. וכמ"ש בב"י סי' ק"ט בשם הרשב"א ובב"ח וש"ך שם סקי"ב והתיר בבשל מקצתן לצד אחד כו' ואף שלא התיר כן הרשב"א רק דיעבד כדמשמע מלשון שאם בישל כו'. מ"מ בנדון זה שיש צדדים בלא"ה להקל הן מצד השפשוף והן מצד שבתערובות דבשר ששהה ג"י בלא מליחה מקילים יותר מבשאר תערובות דאיסורא כמ"ש הש"ך ס"ק [נ"ו נ"ז] והמ"י כלל ד' סק"י. וא"כ כיון שהרא"ש מיקל לגמרי אחר שנודע התערובות אפי' לבשלן לכתחלה בכלי א'. א"כ יש להקל לבשלן מקצתן לצד א' עכ"פ. וע' פרי תואר שם סס"י ק"ט:

עוד תשובה בקצרה על נדון הנ"ל. הנה האגור הובא ב"י שכ' כששפכו עליו מים כו'. והאו"ה כלל ב' דין ג' הובא בט"ז ס"ק ל"ג מקילים אפילו שפכו על הבשר מים בהעברה בעלמא וכ"כ בכנה"ג בהגהת הב"י סי' ס"ט אות ר"ו שכן נהגו אצלם אף שהביא י"ח. וכ"ד תשו' מ"ב סי' ק"ח הובא בפמ"ג ובחוות דעת אלא דלאו"ה ות"ח כלל ד' דין ג' היינו דוקא במנוקר הבשר מחוטי הדם והמ"ב מיקל דאין חילוק. ובמ"י כלל ד' סק"ד מחמיר לכתחלה כאו"ה ומיקל דיעבד בשכבר נתבשל כהמ"ב וכ"ד תשו' תשואת חן דלקמן:

והנה מה שהקשה הרב המפורסם מוהר"ר שמואל נ"י מאי מהני הדחה מועטת כיון דכאן בעי' לרכך הבשר ובט"ז סק"י מבואר דהדחה מועטת אינו מועיל לרכך. הנה כן הקשה בספר תויק"ו סי' ס"ט סק"ד והחמיר באמת מה"ט. אך להפוסקים הנז' שמקילי' בזה בפי' אע"פ שכ' ג"כ הטעם לרכך כו' כמבואר בהדיא בתשו' מ"ב הנ"ל צ"ל כמ"ש התויק"ו שם תחלה לתרץ שמפני שהוא חומרת הגאונים לבד לכן הקילו גם בשפיכה בעלמא. ועכצ"ל כן שלא יסתור הט"ז א"ע ממ"ש ס"ק ל"ג למ"ש סק"י כנ"ל. וכן העלה בתשו' תשואת חן סי' עשרים גם חילק עוד דהדחה שקודם מליחה היא כדי שיתרכך והדחה זו כדי שלא יתקשה. ולפ"ז בנד"ז לפי הצעת השאלה של הרב מוהר"ג משה נ"י ששפשפו האווזות כשהיו חמין בשלג עד שנטפו מהם מים וכמה פעמים עשו כן ועל כל המקומות אפשר יש לומר דמהני כמו שפכו עליהם מים בהעברה בעלמא דהא נתלכלכו היטב עד שנטפו מים כו' כשהיו האווזות חמים וע' חוות דעת סי' ס"ט סק"ב בשם חי' הרשב"א. וסברת מ"ד מטרשי' לי' נדחה מהלכה כאן כמ"ש בת"ח כלל ד' דין ג'. ואע"ג שהרב מוהר"ר שמואל נ"י כ' שבעיקרי דינים בי"ד דף י' סי' ח' החמיר בשם רבנים גדולים שלא יועיל שפיכת המים על עוף שלם כו'. הנה בס' פתחי תשובה הביא תשו' נו"ב תניינא חלק או"ח סס"י כ"ז שהיקל בזה בהדיא חוץ מאברים הפנימים שבהעוף השלם דצריכים צלייה כו'. והגם שדעת או"ה דאין להקל בשפכו עליו מים בהעברה בעלמא אא"כ שיהיה מנוקר וכ"ד גדולי האחרונים כנ"ל. הלא בנד"ז שהוסרו הראשים מהאווזות וגם הצואר הוה כמנוקר מחוטי הדם לפמ"ש בהג"ה בש"ע סי' ס"ה ס"ג. ומ"מ למעשה אין להקל כלל לדמות השפשוף אף להדחה מועטת וכמו שכ' הרב מוהר"ר שמואל נ"י. ונידון הספק דשמא לא שהו עדיין ג"י מעל"ע. הנה אם יש ספק פשיטא דיש להקל וע' פליתי סי' ס"ט ס"ק י"ג. אך הרי המלמד אומר שודאי הי' אחר ג"י. ואפ"ל שאין ספיקו של בן הבעה"ב מוציא מידי ודאי של המלמד. ולא דמי כלל למ"ש בש"ע א"ח סי' תרי"ח סעיף ה' ובט"ז שם סק"ח והוא מהירושלמי נעשה ספק כו' משמע דספיקו של אחד מוציא מידי ודאי של השני להיות נעשה ספק דספק נפשות שאני דהקילו בו טובא שלא ישאר שום ספק בעולם כלל אפילו היותר רחוק. ועפמ"ג שם בט"ז. משא"כ כאן אע"ג שהוא רק חומרת הגאונים ודאי פשיטא ופשיטא שאין להקל בו כן. ע"כ ראוי לומר דאין ספק מוציא מידי ודאי וראיה ע"ז בהרא"ש פ' אלו נערות סי' ה' כיון דלאביי כו' ע"ש. וכ"ד הרז"ה והרמ"ה בנ"י ר"פ כיצד הרגל. ואף דהרמב"ן שם חולק ע"ז. היינו משום דהלכה כרבא שהוא בתרא לכך יש לחוש לספקו. משא"כ בשני עדים לא שייך לומר כן. ואין זה דומה למ"ש התוס' בע"ז (דמ"א סע"ב) דבדרבנן י"ל דאתי ספק ומוציא מידי ודאי וע' בנדה (ט"ו ב') ובפסחים (ד"ט). דשאני התם דהספק הוא ספק הרגיל וגם הודאי אינו על זמן הספק רק מקודם היה ודאי טבל כו' ואח"כ נתחדש ספק ע"כ בדרבנן אמרי' אתי ספק ומוציא מידי ודאי. אבל הכא מלבד שהספק אינו ספק הרגיל רק סתם ספק הרי גם הודאי הוא בזמן הספק שהמלמד אמר שודאי הי' אחר ג"י ועד א' נאמן באיסורין. א"כ אין ספיקו של זה מוציא מידי ודאי של זה שאומר שאין כאן ספק כלל כו'. ומיהו בנדון זה שכבר נתערב השומן בשומן אחר ס"ה ל"ז אווזות. א"כ נראה דבהפ"מ יש להקל כמו שכ' הרב מוהרר"ג משה נ"י דאע"ג דליכא ששים הרי נתבטל ברוב ביובש קודם שהתיכום וע' תשו' הרשב"א סי' ער"ב. ואף שהתיכום אח"כ בכלי א' יש להקל בהפ"מ כדעת הרא"ש שבטור ורמ"א סס"י ק"ט והיא ג"כ דעת מהר"מ מרוטנבורג בתשו' הרשב"א סי' תש"ל וכ"ד המ"א סי' תמ"ז ס"ק י"א להקל במקום הפסד. ומה שהביא הרב מוהר"ר שמואל נ"י מהנו"ב קמא חי"ד סי' כ"ד שהחמיר היינו קודם שנתערב. ומיהו בחוות דעת סי' ס"ט ס"ק מ"ו פסק להתיר השומן ששהה ג"י בלא מליחה (אף כשלא נתערב עדיין) ע"י בישול במים בששים אחר המליחה כו' והמים שבלעו איסור ישפכו כו' יעו"ש. וגדולה מזו התיר הגאון מופת הדור ר' עקיבא איגר נ"י בתשו' סי' ל"ח:

וגם הבשר מהשמונה אווזות שנתערב בשלשה עשר אחרים יש להתיר לבשל כמ"ש בש"ע. ועיין במנחת יעקב כלל ד' סק"י. רק שלא יבשל כולן יחד:

והנה במכתב הרב מוהר"ר שמואל נ"י אינו מבואר שמחמיר בזה אף לאחר שנתערבו כ"א בעודם בעין. אכן מכותלי מכתבו של הרב מוהרר"ג משה נ"י מבואר שיש אוסרים אף לאחר התערובות. וצריך לומר טעמם משום דמדמו זה לדררא וחששא דמבטל איסור לכתחלה. ואולי בעה"ב נתכוין לערב הבשר בכדי לבטל כו'. אך המעיין בתשו' הגאון סי' ל"ח הנ"ל ימצא צדדים להקל בנד"ז מכמה טעמים:

הלכות דברים היוצאים מן החי