ב

אבל באמת קשה לומר כן דהא גם בבהמה מצינו בהדיא שאף אחר שחיטת שני הסימנין כולן חשובה חיה לכל דבריה וכמבואר בהדיא בגמרא פרק השוחט (ד"ל ע"א) וז"ל וכ"ת בעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה משמע דאף בכל שחיטה איירי ואף בשחיטה כשרה. ואף שנת' לעיל דע"י שחיטה כשרה יצתה לגמרי מדין אבר מן החי. זהו גזה"כ לענין היתר אכילה. אבל לעולם חשיבא חיה לכל דבריה כמו לענין העמדה והערכה וכמו באדם דחשוב חי אף לענין גרושין וכנ"ל. אך התוספות שם כתבו אין המשנה כן בשום מקום אלא דדייק לה מן המשנה דהעור והרוטב. וא"כ מיירי בשחיטת בהמה טמאה. והדין הוא משנה מפורשת פ"ט דחולין (דקי"ז ע"ב) השוחט בהמה טמאה לא"י כו' אבל לא טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה כו' ובגמ' שם (דקכ"א ע"ב) פליגי חזקיה ור' יוחנן. לחזקיה כששחט בה שנים או רוב שנים יצתה מכלל חיה ואין חייבים עליה משום אבר מן החי. ואעפ"כ לכלל מתה לא באה והיינו מתניתין הנ"ל דאינה מטמאה טומאת נבלות. ולרבי יוחנן היא בכלל חיה שחייבין עליה משום אבר מן החי. ואמרינן שם נקוט דרבי יוחנן בידך שאבר הפורש ממנה כאבר מן החי. וכן הדין כששחט א"י בהמה טהורה כמש"ש בגמרא מבואר דאף שנשחטו בה שני הסימנין היא כחיה לכל דבריה עד שיתיז את ראשה ממש. ופירש"י במשנה דקי"ז ע"ב דה"ל גיסטרא ונבלה היא דחשובה מתה ואפילו מפרכסת. מבואר דכאן פי' שיתיז את ראשה לא שחיטת שני הסימנין ואפילו כולן דהא בהדיא אומר הש"ס (דקכ"א ע"ב) דבשחיטת שני הסימנין ומפרכסת היא כחיה. א"ו עד שיתיז את ראשה היינו התזת הראש ממש לגמרי. וכן פירש"י ר"פ השוחט (דכ"ז ע"א) לענין דלא לשווייה גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ואע"ג דשם בד"ה מניין לרבות פי' דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז ע"ש מ"מ גיסטרא אינו אלא כשחתך גם המפרקת וכן פירש"י בפ"ק (דכ"א ע"א) בד"ה עשאה גיסטרא שחתכה לרחבה או בצווארה כולו או בשדרה עד החלל כל דבר החלוק לב' קרוי גיסטרא עכ"ל. הרי דוקא כשחתכה בשדרה עד החלל נק' גיסטרא מפני ששם היא חלוקה לשנים שהרי יש שם חלל גדול וכדאיתא במשנה ס"פ רביעי דעדיות וב"ה אומרים אדם חלל הוא וכ' הרע"ו שם. ואע"פ שבני מיעיו לתוכו חלל שבתוך הגוף חשוב חלל טפח עכ"ל ולכן נק' גיסטרא. אבל כשחתכו בצווארו אף שחתך שני הסימנים כולם אין זה נקרא גיסטרא עד שיחתוך הצוואר כולו. ועכ"פ כאן א"צ ראי' דודאי פי' עד שיתיז את ראשו לאו היינו שחיטת שני הסימנין כ"א התזת כל הראש. וכמו ענין מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה במשנה ג' פ"ז דסנהדרין. וע"ש בגמ' (דנ"ב ע"ב). וכיון שלמדנו דבשחיטת שני סימנין עדיין אסורה משום אבר מן החי. הרי יצא לנו הדין ברור דחשיבא חיה לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה דאין מונין לו כ"א משעה שתצא נפשה ותמות:

קיצור. דר"פ העור והרוטב מבואר בהדיא דגם בבהמה כששחט בה שני סימנין חשיבא חיה לכל דבריה היינו בישראל ששחט בהמה טמאה לא"י או א"י ששחט בהמה טהורה הא"י חייב עליה משום אבר מן החי עד שיתיז את ראשה לגמרי או עד שתמות. וא"כ ממילא גם בבהמה טהורה ששחט ישראל לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה אין מונין כ"ז שהיא מפרכסת אלא משעה שתצא נפשה: