א

סימן נה

בדבר השאלה ששחטו אווזא כהוגן ושהתה למות והלכה מעל"ע. ואח"כ מתה. ושהתה עוד שני ימים בלא מליחה ומעת שנשחטה שהה הבשר בלא מליחה ג' ימים מעל"ע האם מותרת לבישול ע"י מליחה והעירו מעלתם להתיר מהש"ס גיטין פרק מש"א (דף ע' ע"ב). שחט בו שנים או רוב שנים כו' חי הוא כו'. וכ"ה פב"ת דיבמות (דק"כ ע"ב). ומהש"ס חולין פרק השוחט (דל"ג ע"א) וממתין לה עד שתצא נפשה כו' עכ"ל:

יפה העירותם. הגם דלכאורה יש להעיר להחמיר ממ"ש בגמ' חולין שם (דל"ב ע"א) שחט את הקנה כו' כמאן דמנחא בדיקולא דמיא. ופרש"י כמו שניטלה כולה מן הבהמה ומונחת בסל כו'. צ"ל דזהו רק לענין שלא מיטרפא הבהמה אח"כ בנקיבת הריאה. אבל לעולם ודאי חשיבה חיה עדיין ולא מתה כדמוכח בהדיא שם דל"ג א' בגמ' ורש"י ד"ה לדבריו דרבא. ואינה יוצאה להן מידי אבר מן החי עד שתמות כו' ולישראל דיוצאה מידי אבר מן החי ע"י שחיטה היינו רק לאוכלה אחר שתצא נפשה. אך הרשב"א בתה"א בית שני שער שלישי (דף ל') כתב ואילו נשחטו כל הסימנין אע"פ שחתך בני מעיים ופרשו לגמרי קודם שתצא נפשה מותרת משום דכמתה גמורה שויא רחמנא להתירה באכילה הרי ס"ל דכשנשחטו שני הסימנין חשיבא כמתה גמורה אף קודם שתצא נפשה. וצ"ל הא דאסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה אינו שייך לדין אבר מן החי אלא דלא תאכלו על הדם זהו ל"ת בפ"ע בסנהדרין פרק ארבעה מיתות (דס"ג ע"א) וכמ"ש התב"ש סי' כ"ז סק"ד. ולכן ס"ל דלבן נח שרי להאכילה אף קודם שתצא נפשה כו'. א"כ מבואר דע"י שחיטת שני הסימנים או רובם יצתה לגמרי מדין חיה והחותך ממנה אבר או בשר אין כאן שום איסור משום אבר מן החי וחשיבא מתה גמורה. א"כ לפ"ז י"ל לנ"ד ג"כ דכיון דחשיבא מתה גמורה א"כ גם לענין בשר ששהה ג"י בלא מליחה מונין מן לאחר שחיטה אף שעדיין לא יצתה נפשה. וכן משמע לכאורה עוד מהש"ס פ"ק דחולין (דף כ"א ע"א) גבי הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת. ופירש"י דאע"פ שמפרכסין אין זה חיות. ומבואר בגמרא שם דפי' הותזו ראשיהן היינו שנשחטו שני הסימנין כולן או אפילו רק רוב שנים לחד מ"ד. וכ"כ הר"ש פ"ק דאהלות (מ"ו) והרא"ש לשם. ומסוגיא זו הקשה הכ"מ ספ"א מה' טומאת מת על הרמב"ם שם שכתב אפילו נשחטו בו שני הסימנים אינו מטמא עד שתצא נפשו כו' ונדחק שם לתרץ זה. אבל באמת י"ל דלק"מ דבאדם ודאי חשוב חי אפילו נשחטו הסימנים עד שתצא נפשו כמבואר בגיטין פמש"א (דף ע' ע"ב) ופב"ת דיבמות (דק"כ ע"ב) דאמרינן בהדיא חי הוא אלא שסופו למות וכמ"ש בטוש"ע אה"ע סס"י קכ"א סעיף ח'.ובזה מיירי הרמב"ם ספ"א מהט"מ. אבל גבי בהמה וחיה כיון שהתורה אמרה דאחר שחיטת שני הסימנים שריא באכילה ע"כ דאינו חשוב אז חיה כ"א מתה כנ"ל בשם הרשב"א ובזה מיירי הש"ס דחולין (דכ"א ע"א) הנ"ל:

קיצור. לכאורה יש להחמיר ממ"ש כמאן דמנחא בדיקולא דמי. מיהו זה רק לענין שאינה נטרפת ע"י נקב אבל עדיין חשיבא חיה. מיהו מהרשב"א משמע דכמתה ממש חשיבא והאיסור לאכול עד שתצא נפשה אינה כלל משום אמ"ה כמ"ש הת"ש. וכ"מ פ"ק דחולין (דכ"א ע"א) דכשנשחטו שני הסימנים חשוב הותזו ראשיהן. והרמב"ם ספ"א מהט"מ דס"ל דחשוב חי וכ"מ בגיטין פמש"א זהו באדם. אבל בבהמה שהתורה התירה לאוכלה אחר שחיטת שני הסימנין מבואר דחשיבא אז מתה ולא חיה: