ד

והנה הצ"צ סי' מ"ט דס"ל דסירכא הו"ל כמו הפכה ומצא בה קורט דם הקשה לנפשיה וז"ל וליכא למימר דילמא שאני הכא בסירכא דביה"כ שנסרך לטרפש הכבד דלא שייך למימר אם אין מכה סירכא זו מניין דיש לתלות הסירכא בטרפש ולמימר דשם בטרפש היה נקב ומשם נסרך לבית הכוסות כו' הא ליתא דהא גבי קורט דם נמי יש לתלות בדבר אחר ואיך אמר בגמרא פא"ט (דף נ"א) אם אין שם מכה קורט דם מנין כו' וה"נ גבי סירכא אע"ג דיכולין לתלות הסירכא בדבר אחר כגון בטרפש מ"מ כיון דמחט תחוב כנגדו לפנינו אמרינן אם אין שם מכה סירכא זו מנין כלומר למה נסרכה כאן מכוון כנגד המחט. ע"ז יש להשיב דקורט דם הוא הוכחה ברורה שיש שם מכה בביה"כ מצד חוץ ומה שהקשה ע"ז הצ"צ דא"כ למה לא מיטרפא בקורט דם לחוד אפילו בדליכא מחט תחוב כנגדה מטעם דאם אין שם מכה קורט דם מנין. ע"ז יש ויש להשיב דקורט דם אינו הוכחה רק שניקב עור החיצון מהביה"כ במקום הקורט דם וע"כ בדליכא מחט תחוב כנגדו כשר דאף אם ניקב עור החיצון לבד כשר הוא. רק כשיש מחט תחוב כנגדו וניקב עור הפנימי של ביה"כ אז ע"י הקורט דם המכוון כנגד המחט מחזקינן דניקב גם עור החיצון אע"ג שאפ"ל שהקורט דם בא ע"י שניקב והוכה חצי עור החיצון וא"כ אף שיש מחט תחוב כנגדו י"ל עדיין לא ניקב הביה"כ מעבר אל עבר. מ"מ כולי האי אין מקילין כיון דעכ"פ ודאי יש שם מכה מבחוץ וגם מבפנים ניקב המחט נגד מקום זה מחזקינן שניקב מעבר לעבר (מכאן ראיה להטריף בשאלה דאוורוץ כיון דניקבה מעל"ע וגם יש מבחוץ נפוח הוי ודאי בחזקת שניקבה מחיים אע"פ שאין שם ק"ד ע' סי' [מ"ט]). משא"כ גבי סירכא כיון דיש לתלות הסירכא בטרפש וגם אפילו אם באה מביהכ"ס הרי קיי"ל דאין סירכא פוסל רק בריאה. לכן אינו מצטרף כלל לריעותא דמחט שניקבה רק עור הפנימי ולא יצא לחוץ כיון שי"ל שהסירכא לא מורה על שום נקב. משא"כ גבי קורט דם דודאי ניקב עכ"פ בעור החיצון של ביהכ"ס. דבר זה למדתי מדברי אאזמו"ר הגאון ז"ל בסוף הקו"א דהל' נדה ד"ה מ"ש הח"ץ בתשובה. שכ' וז"ל ועיין במ"ש בי"ד סי' ל"ג דאם אין הקוץ תחוב בביה"כ תלינן במכה שע"י חולי מצד השני לבד דאפילו נקב משהו שאינו מפולש מוציא דם ע"י חולי עכ"ל. הרי לק"מ מ"ש הצ"צ דא"כ למה לא מיטרפא בקורט דם לחוד אפילו בדליכא מחט תחוב כנגדה כו'. משום דכשאין מחט תחוב תלינן במכה שע"י חולי מצד השני לבד. אבל כשיש מחט תחוב כנגדה הדברים נראים שמהמחט שניקבה לחוץ בא הקורט דם. כיון דע"כ הקורט דם מורה שהיה שם נקב מצד השני ג"כ. אבל גבי סירכא דביה"כ אף כנגד המחט כיון דסירכא זו מצד עצמה אינה מעידה על נקב כלל אף בעור החיצון של ביהכ"ס משני טעמים האחד שיש לתלות בהטרפש שהטרפש ניקב כמ"ש הצ"צ. הב' דהא לא חיישינן לסירכא רק בריאה ולא בשאר אברים שהנקב פוסל בהם. דלא אמרינן בהם אין סירכא בלא נקב כמ"ש הט"ז סי' מ"ב סק"א והש"ך שם סק"ג. א"כ לא דמי כלל לקורט דם דהוא מצד עצמו לבד ג"כ מעיד על נקב בעור החיצון של ביהכ"ס. לכך י"ל דאינו נטרף ע"י הסירכא כל שרואין שלא ניקב ביהכ"ס מעבר לעבר. דהא לא שייך לומר אם אין שם מכה דהיינו נקב סירכא מנין כמו ששייך לומר כן בקורט דם. וא"כ יש לסמוך בזה סברת הכו"פ סס"י מ"א. וכן בכנה"ג סי' מ"ח בהגהת הטור אות כ"ב מבואר שהמנהג שם בגליל אחד להקל בנדון דהצ"צ. ומ"מ למעשה ודאי אין להקל נגד הצ"צ ויש להטריף בזה. כי הרי הט"ז והש"ך סס"י מ"ח מחמירים יותר. רק הפר"ח ס"ל כהצ"צ. וכ"ד הת"ש סי' מ"ח סקי"ז בהפ"מ. אך הרי לו יהא הסירכא כמו ק"ד הנה ג"כ אין טרפה רק כשהיא כנגד פי המחט. משא"כ בנד"ז שהדברים מראים שהסירכא רחוק הרבה מפי המחט. וגם עכ"פ רוב שטח הסירכא הוא רחוק מכנגד מקום תחיבת המחט. וא"כ אזלינן בתר רובא כמ"ש הטור סס"י ל"ט ובש"ע שם סעיף כ"א כ"ה. אך הנה זהו המחלוקת בין שני המורים שהר"ר יואל מחשב שברור שהסירכא לא היה כנגד פי המחט. וגם רחוקה ממנו. וה"ר יעקב אומר לא כן שהוא ספק אם הסירכא היה כנגד פי המחט או לא. שהררי"ו סומך על שראה מעבר השני נגד המחט היה נקי והבשר בריא במראית עין ובמשמוש היד. ושאל להשו"ב ואמר שהיא סרוכה לטרפש וחפשנו אחר מקום הסירכא. ומצאנו עדיין הדלדולים מהסירכא על ערך משך שהיתה דביקת הסירכא קודם שנתקה לפי עדות השו"ב. (א"כ השו"ב ראה הסירכא מקודם ומעיד עכשיו שהיא רחוקה ממקום המחט. וזה חשוב עדות דאף שעתה הוסרה הסירכא. מ"מ יכול לכוין המקום בביה"כ). והיה זה רחוק מהמחט ערך טפח באופן שהסכמנו שאי אפשר בשום אופן שהתפשטה הסירכא גם עד נגד המחט. וניסה השו"ב להסיר הדלדולים ולא יוכל בש"א. א"כ מזה חזק דעת הררי"ו שהסירכא לא היה כנגד פי המחט. ויש פנים לדבריו מכמה טעמים. האחד כיון שהשו"ב ראה היטב הסירכא מקודם בעת השחיטה ועכשיו כשמצאו מחט בביה"כ מעיד שהסירכא שראה אז מקומה היא רחוקה ממקום המחט טפח. דהיינו מ"ש הררי"ו וחפשנו אחר מקום הסירכא כו' על משך כו' לפי עדות השו"ב כו' והיה זה רחוק ממקום המחט טפח. א"כ אף שעתה ניתקה הסירכא מ"מ יכול לכוין מקומה בביה"כ לפי ראותו אז. וה"ז חשוב עדות שהסירכא הי' רחוקה ממקום המחט. עם שנאמר שאינו עדות גמור י"ל דחשוב קצת עדות. הב' ממה שאומר השו"ב שבעת שמצא הסירכא דהיינו תומ"י אחר השחיטה בדק מבפנים אחר מחט ולא מצא. וגם בדק פעם ב' נגד הסירכא במשמוש היד אולי טמונה בדופן ולא הרגיש כלום. וזהו ראיה והוכחה שהסירכא לא היה נגד המחט. הג' מצד הדלדולים שהשו"ב מחליט שהם דלדולים שנשארו מהסירכא. והם רחוקים ממקום הסירכא. והררי"ע אומר שמוכרח שהדלדולים אינם דלדולי הסירכא כיון שהאשה קלפה קרום אחד ודאי נקלפו דלדולי הסירכא רק מחמת שמנקרים ממנו חוטי חלב אפשר שישארו דלדולי בשר הביה"כ בעצם. ושכן אמרה האשה. ועוד איך יוכל באומדנא זו להתיר ולהוציאה מחזקת קרוב לודאי. והררי"ו כותב שהשו"ב אומר גם עכשיו שהן דלדולי הסירכא. ומנידון מה שהשו"ב אומר שלפי השערתו מקום הסירכא שראה בעת השחיטה היא אינה כנגד פי המחט שרואה עכשיו ע"ז לא השיב הררי"ע. ואולי באמת אין השו"ב מעיד כן רק עיקר ראייתו מהדלדולים. והנה אם השו"ב העיד שלפי ראותו אז הסירכא ועכשיו מקום פי המחט. הסירכא אינה נגד פי המחט. יש לצרף אומדנא זו והשערתו להקל. דבאיסור אזלינן בתר הוכחה לדעת הט"ז סי' צ"ח סק"ב והכא שהוא איסור ספק ודאי יש לילך בתר הוכחה והשערת השו"ב. אך אם השו"ב אינו אומר כן רק כל דבריו הם ממה שמדמה שהדלדולין הן דלדולי הסירכא ע"ז אין לסמוך להקל לכתחלה. אבל דיעבד כיון הכו"פ מכשיר אף אם היא מכוון כנגד הנקב. א"כ נהי שאין לסמוך ע"ז מ"מ בשיש ספק אם היה כנגד הנקב או לא נ' בדיעבד יש לסמוך עליו:

וגם אם נדון שהשו"ב והאשה מכחישים זא"ז. הרי גם לדברי האשה הדבר ספק אם היה הסירכא כנגד המחט או לא. ולדברי השו"ב הי' הסירכא רחוק מהמחט. א"כ לדברי האשה ג"כ יש מקום לצדד ע"פ דעת הכו"פ. ולדברי השו"ב הוא כשר בודאי לכ"ע. א"כ לכאורה יש להקל במכש"כ מהדינים הנזכרים בסי' ל"ט סי' י"ו י"ז:

מ"ש הררי"ע דכיון שהאשה חלטה את ביה"כ בחמין תו לא מהני בדיקה שלא ניקב לחוץ משום דחמין סותמין את הנקב כמו גבי ריאה בש"ע סי' ל"ו ס"ד אין נראה כלל כי הנה דין זה דחמין סותמים את הנקב עד דלא מהני ליה תו בדיקה אינו נזכר בגמרא ופוסקים ראשונים כ"א הב"י סי' ל"ו כ' ונראה כו' והסכים עמו היש"ש פא"ט סי' י"ט. ומלשון רש"י ואין זו בדיקה יפה לא משמע שסותם בודאי דאל"כ הול"ל ואין זו בדיקה. ע"כ אין לך בו אלא חידושו דדוקא בריאה הדין כן וגם דשם מיירי בנקב קטן ביותר שא"א לראותו ולא ניכר כ"א ע"י שמבצבץ כמו שמבואר בדרישה שם. שהוכיח כן דמיירי בנקב קטן כזה דוקא. לכן גבי נקב קטן כזה ובריאה שקרומיה רך שייך לומר דחמין כווצי ליה ונסתם הנקב. אבל הכא גבי ביהכ"ס דהנקב ע"י מחט שהוא נקב הנראה היטב בראיית עין לא חיישינן כלל שיהי' הנקב נסתם ע"י שחלטו בחמין. ולכן כיון שבדקו אח"כ את הביה"כ היטב ולא נמצא בו נקב אין לחוש לחששות שלא נזכרו בגמרא ופוסקים: