ב

והנה בתה"א דף ל"ח ע"א ובחה"ר פא"ט דנ"א משמע דאף לפרש"י בהמסס דחיישינן שמא הבריא היינו רק שמא הבריא וניקב. ולא שמא ניקב ונתרפא. ולפ"ז שפיר הקשה על רש"י מה חילוק בין המסס לביה"כ מצד אחד הא בהמסס דחיישינן שמא הבריא היינו לבדוק שאין כאן נקב מפולש לצד השני. וגם בביה"כ מצד א' צריך בדיקה לראות מצד השני שלא ניקב משני צדדים. אבל הר"ן פי' בהמסס דחיישינן שמא הבריא ר"ל נתרפא. ואף שכ' דבבדיקה מינכר אם עלה בו קרום או לא. מ"מ אין בדיקה זו שוה לבדיקה דביה"כ מצד אחד דשם לא חיישינן שמא הבריא. רק צריך בדיקה לראות שאין שם נקב בפועל. להכי נקט מצד אחד כשרה. משא"כ בהמסס היא בחזקת טרפה עד שתבדק בענין שיתברר שמלבד שאין שם נקב עוד זאת שגם לא עלה בו קרום ר"ל שלא היה נקב ונתרפא. ויש לעיין מ"ש הת"ש סי' מ"ח ס"ק י"ב וז"ל אבל הרשב"א בתה"א ובחידושיו וכן הר"ן כתבו חילוק אחר (לחלק בין וושט דחיישינן שמא הבריא ובין המסס לר"ת דלא חיישינן שמא הבריא) דבהמסס וביה"כ מינכר בבדיקה אם נתרפא וצ"ל כוונתם שנראה איזה שינוי בעור שנעשה כעין צלקת ובלא בדיקה לא מתכשר דהא חוששין שמא הבריא סבירא לן אבל בוושט אין לו בדיקה מבחוץ ולא מינכר ונפ"מ דלר"ת דבהמסס לא חיישינן כלל שמא הבריא כשראה שהוא שלם מבחוץ אפילו לא הבחין לראות אם יש בו שינוי [כו'] עד וכן נ"ל להחמיר כדבריהם אם נאבד ולא הבחין לעיין אי ליכא שינוי בשר בצד השני עכ"ל. י"ל לפ"ז יתפרש יפה שטת רש"י מ"ש מצד א' כשרה ע"י שנודע שניקב רק מצ"א. משא"כ בהמסס דצריך בדיקה שלא נתרפא. והנה מש"כ הת"ש בשם הרשב"א בתה"א לא נמצא שם כן כי שם דל"ח עמוד שני כ' לשטת רש"י וטעמא דמלתא דכיון דאין להמסס אלא עור אחד חוששין שמא הבריא לחוץ וכדקיי"ל בישב לה קוץ בוושט עכ"ל. הרי פי' הבריא לחוץ אינו ענין נתרפא אלא שניקב עד לחוץ. וכ"כ שם בתה"א דל"א ע"א גבי וושט. פי' הבריא שמא ניקב ויצא לחוץ. וכ"כ עוד בהדיא בתה"א דל"ח עמוד שני שם [וז"ל] ועוד דא"כ בהמסס ליסגי ליה בדיקה דאפילו בוושט נמי בבדיקה הויא סגיא ליה כו' אלא משום דוושט אין לו בדיקה בחוץ עכ"ל. והיינו דנקב בעור החיצון של וושט לא מינכר א"כ מבואר שהבדיקה היא רק לבדוק שלא נמצא נקב. ולא הבדיקה שמא יש איזו שינוי בעור שנעשה כעין צלקת כו' ובחידושיו דף נ"א ד"ה מחט שנמצא בעובי ביה"כ. מבואר באריכות יותר דהחששא בהמסס הוא ג"כ שמא ניקב לחוץ ולא דחיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם. ע"ש במ"ש דהא גבי וושט כו' ולא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם כו' וא"כ הכא בעור המסס כו' והגע עצמך ריאה כו' ואפילו תאמר דבבדיקה ודאי כשרה כו' ע"ש. הרי מבואר דמפרש דגם לרש"י א"א לומר דחיישינן בהמסס לשמא עלה בו קרום ונסתם דמ"ש מוושט ומריאה. אלא החשש לרש"י שצריך בדיקה שמא ניקב. ולכן ע"ז הקשה יפה על רש"י דהא בביה"כ מצד א' ג"כ צריכה בדיקה לעכב אם לא ניקב גם צד הב'. א"כ מ"ש הת"ש בשם הרשב"א דלפרש"י חיישינן שמא נתרפא. זה אינו כלל. אמנם להר"ן חיישינן שמא נתרפא ומ"מ בבדיקה מינכר. אבל לפי' ר"י י"ל דחיישינן שמא נתרפא ולא מינכר כלל כן משמע בתוספות בשבת ס"פ ב"מ (דל"ו סע"א) מדאומר שהוא טרפה בהחלט וכ"מ בהג"א פ' המדיר:

קיצור. להרשב"א הפי' לשטת רש"י בהמסס חיישינן שמא הבריא ר"ל שמא ניקב לחוץ ובבדיקה שאין שם נקב מהני דלא כמ"ש הת"ש בשמו דחיישינן שמא ניקב ונתרפא רק הר"ן חייש כן ומ"מ ס"ל דמהני בדיקה כי בבדיקה מינכר אם ניקב ונתרפא שאז הי' כמין צלקת. אבל לפי' ר"י י"ל דלא מהני בדיקה כי אינו ניכר ג"כ: