ז

אך הנה י"ל דאדרבה כיון דהתם הטעם רק דכיון דבקל לברר לכן לא סמכינן ארובא הא היכא דטריחא מלתא סמכינן ארובא. וא"כ ה"נ אף את"ל דלא טריחא מלתא כ"כ לבדוק (שהרי בקל לראות אם יש בועות או לא וכשיש ודאי צריך לבדוק ולא סגי מאי דטריחא כו') מ"מ יש דברים שיומשכו ע"י הבדיקה הקשים יותר מן הטרחא והוא דהרי כל הטורח שמא ימצא הבועות והבשר יהי' רע תחתיהן והרי אף שימצא כן אין ודאי לנו שאסור רק משום דאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו וא"כ יהי' האיסור רק מצד חסרון ידיעתינו. ואפשר מדינא כשר גמור הוא וכיון שכן למה לא יהי' הענין זה ההפסד עומד במקום טרחא שלא להצריך בדיקה כלל ולסמוך ארובא. או כטענת הגאון ר"ז דלפעמים יהיה צריך להקל בהפ"מ על סמך פוסקים המקילים בשאילה שלו ע"ש. ולכן עדיף שלא לבדוק כו'. והנה בענין טענת הגאון עם היות מצינו שהקילו באשה היינו בענין שאף אם כשתבדוק א"ע תוכרח לתלות במכה. ולכן למה תבדוק כו'. וגם רמ"א שכ' שמוטב שלא לבדוק האווזות כו' היינו כדי שלא יצמח קולא להקל כעולא שהוא נגד הפוסקים וסברת הש"ס כו'. אבל אם נקיל רק בהפ"מ כדין אין זה מעכב שלא לבדוק להמלט מטרפות ודאי כו'. וטענה הראשונה אף שהוא שבאמת קשה להשו"ב ולהקצב יותר מטרחא עכ"ז ג"כ י"ל שאינה מספקת דכיון דלראות אם יש בועות אין שום טרחא א"כ מאיזה טעם נעלים עינינו ממ"נ אם לא ימצא ודאי יפה עשה שבדק שלא יהא לבו נוקפו ויאכל בשר טלה וידע שאוכל בשר טלה כשר ועדיף מאוכל בשר טלה וקסבר כו' עיין סוף קדושין (דפ"א ע"ב). דאע"ג דאין ראי' לדבר משם זכר לדבר מיהו הוי. ואם ימצא בועא שתחתי' הבשר רע אזי נכון עשה שבדק להנצל מספק דאורייתא דהרי ספק דאוריי' לפ"ד רוב הפוסקי' אסור מדאוריי' ממש. א"כ הרי נתברר ע"י הבדיקה שאסור מדאוריי'. א"כ בקל לבדוק אם אסור מדאוריי' אם מותר לגמרי ואע"פ שיש לנו דבר הקשה היינו הפסד ממון מחמת חסרון ידיעתינו הרי הפסד זה אינו כלום נגד האיסור. וא"כ א"א להקל מחמת זה שלא לבדוק ואע"פ שקודם הבדיקה היתר גמור הוא. מ"מ א"א להמנע מלבדוק מצד שמא ימצא טרפה ויפסיד ממון. דא"כ אתה שוקל לאו דאוריי' עם ממון והרי אמרו בגמ' רב ואסורא דאוריי' ואתה אומר התורה חסה על ממונן של ישראל בתמי'. דאם היית שוקל ההפסד כנגד חיוב הבדיקה שפיר י"ל דההפסד עדיף מטרחא וכיון דאפי' טרחא מהני להסיר חיוב הבדיקה כ"ש ההפסד. אבל באמת הרי ע"י הבדיקה עצמה אין שום הפסד עדיין ואין נולד הפסד רק כשימצא בועות המטריפות והרי נגד זה אין ההפסד כלום. משא"כ התם שבבדיקה עצמה יש טרחא כו' ע"כ א"צ לבדוק כו'. ומצאתי דמיון לזה ממ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע בש"ע שלו בא"ח ה' ציצית סי' ח' וז"ל כתוב בתשו' בית יעקב ואם הוא בדרך ואין לו טלית אחר מותר להעלים עינו ולברך בלא בדיקה ולפי שטעמו לא מסתבר וגם האחרונים חולקי' על דין זה כמ"ש בעז"ה. לכן לא העתקתי. דהנה אם דעתו לדמות זה למ"ש האחרונים דבמקום שא"א סומכין על החזקה לא קרב זה אל זה דנדון זה אינו נק' אי אפשר דממ"נ אם ימצא כשר הרי אפשר ואם ימצא פסול מה מצוה מרויח במה שלובש טלית פסול דמה שמעלים עיניו לא ינצל מברכה לבטלה ומביטול מ"ע ואף אם דעתו דהבדיקה זו חומרא בעלמא היא כדמשמע מלשון הרא"ש בתשו' ובה"ק. מ"מ מה שא"א למצוא טלית אחרת לא מעלה ולא מוריד כמש"ל כו' עד וכן עמא דבר כו' עכ"ל אאזמו"ר הגאון נ"ע. וה"ז דומה ממש לנדון שלנו דאף אם תמצא לומר שהבדיקה בבועות חומרא דלכתחלה לבד היא (רק שאינה חומרא בעלמא כדהתם דליכא ריעותא כלל. משא"כ הכא שיש מיעוט כו'). מ"מ מה שיש לחוש שיבא עי"ז לידי הפסד ממון לא מעלה ולא מוריד כמו התם דמה שא"א למצוא טלית אחרת ויתבטל ממצות ציצית לא מעלה ולא מוריד משום שלא יתבטל אא"כ ימצא פסול כו'. וה"נ הרי לא יפסיד ממון אא"כ ימצא ספק דאוריי' ממש ואז כדאי וכדאי ההפסד. ואין לחלק דהתם הממ"נ הוא ממ"נ גמור אם ימצא פסול גמור או כשר גמור. היינו אם נפסק פסול ודאי הוא משא"כ הכא דיהיה ספק. דז"א דהתם נמי יש פסולי' רק מחמת ספק לבד ע"ד שכ' רז"ל שם סי' י"ב סעי' ב' שלא דקדק כו' א"כ יש לחוש כו' ע"ש. ואפ"ה אמרי' הממ"נ דהרי אם ימצא פסול מספק ג"כ פסול הוא וא"כ מה מרויח כו'. אך באלי' רבא סי' ח' הביא תשו' בית יעקב הנ"ל ואם היינו אומרים כדעת הנו"ב חי"ד סי' נ"ז והחוות דעת בדיני ס"ס. דבס"ס שספק א' יכולים לבררו והשני א"א להתברר א"צ לברר כלל אז הי' מקום לקיים תשו' בי"ע הנ"ל דמש"ה א"צ לבדוק פן ישאר ספק כו' אלא דלא הבינותי סברא זו דממ"נ את"ל דס"ס צריך לברר כשאפשר לברר (כמו שפסק בסדר אלי' רבא) א"כ גם אם רק הספק א' יתברר חייבי' לברר דכשיתברר שנשאר ספק א' ה"ז אסור מן התורה וכמ"ש בדיני ס"ס בשם ר"י דמה"ט לא מהני ספק א' בגופו וספק שני ע"י תערובות כיון שהספק ראשון אסור מן התורה עיין בסה"ת סי' ע"ו דכפל ושנה ושילש דהוה כמו ודאי של איסור כו'. ואם היו מביאי' ראי' לדבריהם מן הש"ס והפוסקי' היה חובה לשמוע. אבל כיון שאין לדבריהם ראי' כלל רק סברא בעלמא אינה מקובל אצלי כלל (ואדרבה לכאורה מעיקר דין בדיקת הריאה שהוא משום מיעוט המצוי של סירכות והסירכות הן רק ספק טרפות כמ"ש בש"ע סי' פ"א וכן פסק בלבושי שרד סי' ל"ט ס"ק כ"ו. וא"כ יש בכל בהמה ס"ס שמא אין בה סירכא כלל ואת"ל שיש בה סירכא עדיין יש ספק טרפות וזה הספק השני א"א להתברר וא"כ א"צ לבדוק כלל ואת"ל שהבדיקה משום סירכא המטרפת בודאי כדעת הש"ך סי' פ"א הא ודאי אינו מיעוט המצוי כלל כי רוב הסירכות הן מהריאה לשומן הלב דהוי ודאי רק ספק טרפה. ומ"ש הפמ"ג בפתיחה בסופה וספק הוי כו' לא נלע"ד כן מלשון התוס' והרא"ש ריש חולין דכל כה"ג לא ה"ל לסתום כ"כ) ולכן לענ"ד דלדברי האומרים דכשיש ס"ס צריך לברר. ויש לזה ראי' נכונה מסוגי' קמייתא דכתובות כמ"ש בסדר אלי' הנ"ל דמ"ו ע"ד. א"כ גם כשרק ספק א' אפשר לברר ג"כ צריכים לברר ועיין בפמ"ג בי"ד בפתיחה לסי' ל"ט מ"ש והנכון כמ"ש במ"י כלל נ"ט כו'. לפ"ז כיון דלא טריחא מילתא לראות אם יש בועות ודאי צריך לבדוק. וכשימצא בועות אז אפי' טריחא מלתא לבדוק צריך לבדוק. ומ"מ יש לדחות כל זה די"ל שגם כשימצא בועות גמורות אין זה ספק דאוריי' כלל דהא כיון שזהו חולי הפאקין וקיי"ל רוב חולים לחיים. ומשנה שלימה שנינו פ' כל הגט (דכ"ח ע"א) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. א"כ ודאי י"ל דרוב כשרות הן:

קיצור. ולגבי חילוק דהכא בקל בידינו י"ל דמ"מ יומשך מזה הפסד דגרע מטרחא. ויש לדחות. וע' בתשו' בית יעקב שהביאו אדמ"ו בא"ח סי' ח' וחלק עליו. מ"ש הנו"ב והחו"ד גבי ס"ס כשספק א' א"א לברר א"צ לברר אין דבריהם נראים. מ"מ בכאן אפ"ל שאף אם יתברר שיש בועות אין זה ספק דאוריי' ממש: