ד

ועפ"ז יש מקום לומר דגבי מים זכים בכוליא לא הוה אסרי מהרי"ו ומהרי"ל כלל במים מלוחים או מרים. כיון דבכוליא נזכר ההיתר בגמרא בפירוש במים זכים. והטרפות בעכורים או סרוחים. א"כ כל שהם מים זכים וצלולים ולא עכורים ולא סרוחים. אף שאינן מתוקים אין לחדש ולהוסיף על הטרפות. דנהי כשהם מלוחים או מרים הוי לקותא בודאי מ"מ י"ל שזהו לקותא דכשרה. וכמ"ש התוס' (דמ"ג ע"א) ד"ה יפלח דאיכא לקותא דכשרה. ואף דגם בבועה בשפולי שאין לה שרש בש"ס עכ"ז פסלי במים מלוחי' ומרים וכן בבועה מעבר לעבר גם לפ"ד היש"ש פא"ט סי' ל"ז דהוא חומרא שאין לה שרש בש"ס ועכ"ז כתב לפסול במים זכים מלוחים. התם שאני דהמטריפין הרי הם מטריפים בבועי. וגם מים זכים לכאורה בועה היא. וחידוש הוא שחידשו המתירין בתב"ד במים זכים לומר דמ"ז אינו נק' בועה ומפני שאינה לקותא כנ"ל ע"כ אי אפשר להקל רק במים היפים ולא במים הרעים כמלוחים או מרים דבכה"ג א"א לומר דלא נק' בועה כלל וכנ"ל. אבל במ"ז דכוליא אף שהאיסור דלקותא בכוליא חמור טובא מבועה בשפולי ומבועה מעל"ע. עכ"ז מאחר שנז' ההיתר במים זכים. ולא נזכר איסור רק בעכורים או סרוחים שפיר י"ל דלאסור מלוחים או מרים הוי אין מוסיפין על הטרפות. ואין להעיר ממ"ש במשנה רפ"ג דתרומות התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום הרי דהושוו זה לזה מר לסרוח. דהא פי' רבינו שמשון שם מהירושלמי דקישות מרה היינו שדרך הקישות כך ועיין בתוספות פ"ט דב"ב (דקמ"ג ע"א). ולא הושוו לסרוח רק משום שאינה ראויה לאכילה כמוה ואין זה ענין לנדון זה ועיין בטוש"ע א"ח סי' ר"ב ס"ה ובפ"ק דחולין (דכ"ה ע"ב). ולכאורה נראה קצת דמדומי ראיה לזה ממהרי"ל עצמו. דאיתא במהרי"ל דע"ט ע"א. וז"ל ריאה הובא לפני מהר"י סג"ל שהיה בה בועה ניכר מעבר לעבר במקום הסמפונות וגם בועה בשיפולה בלא היקף בשר ובשתיהן היו מים זכים והורה הרב לשפוך מי הבועות בכלי ולטעום בהן אם מלוחים הם טרפה ואמר שקבלה בידו ממהרמ"ו סג"ל שאין לטבול אצבעות תוך מי הבועות וללחוך מאצבע משום דבשר האצבע ממררם אך ילחוך בלשונו מן המים לנסותם ולטועמם. וגם אמר דאין אנו בקיאין לשפוך המים במאני דקוניא כדי לראות אחר סורייקי הסמפונות אם נימוחו רק הכלל זהו לנו אם המים עכורים או סרוחים או מלוחים טרפה ואם לאו כשרה עכ"ל. כללא הוא גם אם הריאה מליאה בועות שלימות ועמדו אחת אחת לבד ולא קיימי בשפולי הריאה ולא קיימי מעבר לעבר אפילו בסומכי ובהן מוגלא או סרוחים או מלוחים מכל מקום כשרה וכן הסכמת הרא"ש. אכן באלפס פסק דבעינן דוקא מים זכים ולא עכורים או סרוחין עכ"ל. ויש לדקדק אמאי תחלה גבי כשר הזכיר או סרוחים או מלוחים וגבי פסק האלפס להחמיר דילג מלוחים ולא הזכיר רק עכורים או סרוחים. ולעיל מיניה גבי בועה בשפולי הזכיר עכורים או סרוחים או מלוחים. וכן עוד לעיל מיניה אם מלוחים הן טרפה כו'. ולמה גבי פסק האלפס דילג מלוחים. והגם דרב אלפס הזכיר רק עכורים או סרוחים מ"מ ה"ל למהרי"ל לומר דה"ה מלוחים כמו שהשוה אותם לעיל. והרי הלכה למעשה אתא לאשמעינן. ולפמש"ל אתי שפיר דבאמת מה שאסר במלוחים אינו משום דפוסק בפשיטות דדינן כעכורים או סרוחים שבגמרא. דבאמת אין זה פשיטא כלל להשוותן כנ"ל. ולא אסר במלוחים כ"א גבי בועה בשפולי או גבי בועה מעבר לעבר במקום הסמפונות. דשם הטרפות נזכר בלשון בועה סתם ולא נזכר כלל חוץ ממים זכים. אלא שאנו רוצים לומר כן מסברא ע"כ כל שהם מלוחים אין לנו שלא תהא בכלל בועה דעליך הראיה וכנ"ל. אבל גבי פסק רב אלפס בבועה יחידית דגם לשטת הרי"ף נז' ההיתר בפי' במים זכים והאיסור נז' רק בעכורים או סרוחים. י"ל דס"ל למהרי"ל ג"כ שאין לאסור במים מלוחים דהא אין לנו שתהא גרועה מסתם מוגלא דכשר להרי"ף ג"כ וכנ"ל. וא"כ לפ"ז י"ל דה"ה בכוליא לא פסילי מלוחים או מרים אף דמוגלא פסול בה מ"מ מאחר דנאמר דמלוחים או מרים ל"ד לעכורים או סרוחים ממילא אין לנו לפוסלם גם בכוליא. אמנם השמ"ח סי' ל"ו סי"ח ורס"י ל"ז פסק דלהרי"ף וסיעתו טרפה בועה במים מלוחים כמו בעכורים וסרוחים. ובפרי תבואה הוסיף גם מרים. ודבריהם הם חומרא גדולה ביותר מדאי. דמאחר דגבי בועה יחידית אין החומרא במים עכורים או סרוחים רק לדעת הרי"ף והרמב"ם לבד. והרי לדבריהם מוכרח לומר דאין למידין בטרפות זו כלל זו מזו אף שכמעט נראה שהם דבר אחד. כמו מוגלא ומים עכורים. דאע"ג לכאורה היינו הך וגם בכוליא שניהם טרפה. עכ"ז גבי ריאה מוגלא כשרה ומים עכורים טרפה. ולא עוד דאפילו מוגלא עכורה משמע דכשרה להרי"ף לפמ"ש במשבצות רס"י ל"ז ובלבושי שרד שם סק"ה דיש בזה מחלוקת הפוסקים לדעת הרי"ף א"כ להמכשירים מוגלא עכורה ומה בין זה למים עכורים הרי לכאורה גריעא טפי. כ"ש דאין ללמוד מים מלוחים או מרים ממים עכורים או סרוחים. ואפילו להרשב"א דס"ל דלהרי"ף מוגלא צילא היא בעינה מ"מ גם לפ"ז י"ל שאין ללמוד כלל מלוחים מעכורים. ומוגלא עכורה שאני די"ל דהיא היא ממש כמים עכורים וגרע מינה וכמש"ל. וכיון שכן מנטן להחמיר במים מלוחים או מרים. ומהרי"ו ומהרי"ל שהחמירו בזה אף את"ל הטעם דלא כמ"ש לעיל מ"מ עכ"פ י"ל דהיינו משום דס"ל כרוב הפוסקים דחולקים על הרי"ף גבי מים עכורים וסרוחים בריאה דלדבריהם אין הכרח לחלק בין מוגלא למים עכורים וכמ"ש הרז"ה ע"כ ס"ל דכמ"כ יש להשוות מלוחים או מרים לעכורים וסרוחים. אבל להרי"ף וסיעתו דעל כרחנו מוכרחים אנו לחלק ביניהם א"כ גם בין מלוחים לעכורים יש ויש לחלק. ואין להוסיף חומרא על חומרא. וביותר שבלא"ה רוב הפוסקים רובם ככולם חולקים על דעת הרי"ף וסיעתו. ע"כ אף במקום שנהגו להחמיר בבועה דמים עכורים או סרוחים. הואיל ונפיק מפומיה דהרי"ף והרמב"ם. י"ל הבו דלא להוסיף ע"ז ואין לאסור כלל במלוחים וכ"ש במרים. ועיין בפר"ח סי' ל"ז סק"ב ובפרי תואר שם ססק"א שבלא"ה חלקו על הרב"י שפסק כהרי"ף. א"כ במלוחים או מרים ודאי אין לחוש כלל:

קיצור. ועפ"ז י"ל דגבי כוליא לא אסרי מהרי"ו ומהרי"ל כלל במלוחים או מרים כל שהם מים זכים צלולים ולא סריחי. וכ"מ קצת בספר מהרי"ל דע"ט א' דגבי אכן באלפס פסק דילג מלוחים ע"ש. אך בשמ"ח רס"י ל"ז לא משמע כן מדהחמיר בזה אפילו גבי בועה יחידית להרי"ף ובאמת שדבריו שם הם ודאי חומרא יתירה: