ד

והנה לפמ"ש ריא"ז דדומה לדין קנה הכבד א"כ אף לבה"ג אין כאן רק ספק טרפות דהא גבי קנה הכבד ללישנא קמא (דמ"ה ע"ב) אין הנקב פוסל בו וכן פסק רש"י וס"ל דר' יוחנן דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה קאי אקנה ההולך לריאה. ואף שבחה"ר השיב ע"ז דמאי חזית דמוקמית ליה בקנה הריאה מקנה הכבד. הנה גם הרמב"ם רפ"ז מה"ש נראה דמפרשו על קנה הריאה דהוא נק' קנה סתם. משא"כ קנה הלב הוא המזרק הגדול שיוצא ממנו לריאה. וגם שמימרא זו דר' יוחנן שייך לדין אנס בסימנים ושחט והוא המקום מהקנה שאינו ראוי לשחיטה. אשר כ"ז שייך יותר בקנה ההולך לריאה. ועיין במשנה ג' פ"ד דתמיד והקנה והלב והריאה תלויין בה. ואילו הכבד לא. והיינו שהריאה סמוכה לקנה יותר הרבה מהכבד וכמ"ש הפוסקים גבי מחט דאשתכח בריאה. ובמסכת ב"ב פ"ה (דף פ"ג ע"ב) מכר את הקנה לא מכר את הכבד ופרשב"ם הקנה היא הריאה ונקראת על שם קנה שלה. והתוספות כתבו קנה היא ריאה עם הלב. מכ"ז מבואר דסתם קנה שייך יותר על קנה הריאה ממה ששייך על קנה הכבד. ולכן ס"ל לרש"י דר' יוחנן ס"ל כלישנא קמא דאמימר והוא ג"כ לישנא דסתמא דגמרא. ומסולק קושיית הרשב"א על רש"י וע' ר"ן דגם הוא לא ס"ל כהרשב"א ובודאי על קנה הכבד לא איירי ר' יוחנן גם להר"ן ע"ש. וע' בראב"ן סי' רל"ג הביא ג"כ תחלה הפסק כרש"י. ואח"כ הביא הדיעה דכיון דלא אתמר הלכתא בהדיא עבדינן כולהו לחומרא. והיינו כדעת הרי"ף ושא"פ וע' לח"מ רפ"ו מה"ש ס"ל דהרמב"ם ג"כ פוסק כל"ק. ועיין בהרי"ף ס"פ ערבי פסחים גבי אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן מר זוטרא מתני הכי אמר רב יוסף כו' שכ' הרי"ף מסתברא לן כלישנא קמא דאליבא דגמרא הוא ולישנא בתרא אליבא דמר זוטרא הוא הלכך עבדינן כל"ק דהוא אליבא דגמרא עכ"ל. וכ"פ הרב"י בא"ח סי' תע"ח וכל הפוסקים. ועיין בעירובין פרק עושין פסין (דף כ"ה ע"א) גבי בנה בו עמוד כו' רב שימי מתני לקולא שאעפ"כ פסקו כלישנא קמא דלא כרב שימי אף שרב שימי מיקל והלכה כדברי המיקל בעירובין מ"מ שאני לישנא דסתמא דגמרא ועיין בב"י בא"ח סי' שנ"ח. ומיהו להפוסקים כל"ק וכרבה נגד רבא יש לדחות ראיה זו דה"ט דרב שימי מסייע. ומיהו יש פוסקים ג"כ כרבא עיין בהמגי"ד. וכיוצא בזה כ' הרא"ש בפ"ק דב"מ גבי אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. כאשר הובא מכ"ז בכללים שבסוף ספר גט פשוט סי' ז'. ועיין ב"י בח"מ סי' ע"ה ס"ד. ונהי דאנן קיי"ל כהכרעת הפוסקים לאסור בניקב קנה הכבד מ"מ ודאי לא חמור מספק טרפה. א"כ דין ניקב טרפש הכבד להריא"ז אליבא דבה"ג ה"ל ג"כ רק טרפה מספק. והנה הפרי תואר סס"י ל"ד כ' כיון כל הנך ג' קנים טרפה רק מספק ע"כ כל דאתייליד עוד ספק ה"ל ס"ס ושרי. ולפע"ד בקנה הריאה י"ל שאין לסמוך ע"ז כיון לפרש"י הוא טרפה ודאית אבל בקנה הכבד דלרש"י שרי לגמרי ולשא"פ ה"ל ספק טרפה יש לסמוך ע"ז. וכ"ש בנקב טרפש הכבד. וא"כ אף לבה"ג וסיעתו כיון שיש כאן עוד ספק היינו דעת הפוסקים האומרים דשלא כנגד הכבד אינו טרפה כלל א"כ ה"ל ספק ספיקא ושרי. והיינו במקום הפסד מרובה. ומה גם כשנצרף לזה מה ששא"פ לא הזכירו דין זה כלל:

קיצור. ועוד דגם לבה"ג לא חמור זה מדין קנה הכבד דלכמה פוסקים ה"ל ספק טרפה וכשיש עוד ספק התיר הפרי תואר. ויש לסמוך עליו כיון דלפרש"י כשר לגמרי. וה"נ י"ל כן בנדון זה דטרפש הכבד מטעם המבואר בפנים. ומ"מ נ' שאין להכשיר רק בהצד שאין מונח על הכבד כלל דהיינו בצד השמאל של הבהמה ששם מונח הטרפש על הטחול. אבל בצד הימין אף דלא מונח עליו ממש הכבד הכל נק' חצרא דכבדא:

ובפרי תואר שם משמע דכשניקב הטרפשא בצד ימין ששם הכבד אף אם הוא שלא כנגד הכבד יש צד להחמיר יותר מאם ניקב מצד השמאל ששם אינו בצד הכבד כלל כ"א בצד הטחול וקנה שומן מפסיק ביניהם. וז"ל הפר"ת ואי בעי לדייקא מלתיה לאסור מאומרו חצר הכבד ומשמע ליה מהאי לישנא דאפילו חלק הפנוי ממנו לצד ימין תקשה לדידיה כקושייתו דהא כל הפוסקים לא הזכירו זה דחצר כבדא אלא טרפש הכבד משמע כו'. דלא קאי אלא בדאתנח עליה כבדא עכ"ל. דבריו אלה מבוארין להקל אף בצד ימין כל שאין הכבד מונח עליו. אבל בצד שמאל ששם אינו ענין לכבד כלל י"ל שאינו נקרא חצר הכבד כלל וזהו דעת תשו' דברי ריבות סי' קנ"ג. דכתב טעם ההיתר מפני שהוא רחוק מאד מן הכבד. וכ"נ דעת מהרי"ט שכתב לפי שאין שם מקום הכבד שהוא דבוק לצד ימין כו'. משמע דאינו מכשיר רק כשניקב הטרפשא בצד שאינו מקום הכבד כלל דהיינו בצד הטחול. והנה לכאורה אפשר גם לגבי האימורים שמקריבין היותרת על הכבד דפרש"י בחומש דהיינו חצרא דכבדא. ויקרא ג' ד'. י"ל שאין מקריבין רק החלק הפרוש על הכבד דהיינו צד ימין. ולא הפרוש על הטחול דהא כתיב והיותרת על הכבד. הכבד דייקא. וכ"מ ממ"ש בכסף משנה ספ"ב מה' מעשה הקרבנות דין י"ח במ"ש הרמב"ם ואלו הן האימורין כו' ויותרת הכבד וז"ל ויותרת הכבד כתב רבינו בהקדמתו לסדר קדשים שהוא הקצה התחתון היוצא ממנו כמו הבהן מן היד עכ"ל. וצ"ע אם פירושו עולה בשטת רש"י דהיינו חצר הכבד עכ"פ מובן ממנו שבודאי אין צד היותרת שעל הטחול בכלל. וע' במשנה פב"ת דיומא אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו. משם ג"כ פשוט יותר דהיינו צד שעל הכבד דהיינו צד הימין ולא צד השמאל. וצ"ע דשם מפרש הרמב"ם בפירוש המשנה. להאכיל לאדם הכבד של כלב שוטה. מפרש דחצר הכבד היינו הכבד ממש ואולי לזה נתכוון מ"ש בהקדמה לסדר קדשים כמו הבהן מן היד. דהיינו מגוף הכבד ממש וא"כ אין כן דעת רש"י וכל המפרשים. וע' במשנה ז' פרק השוחט אפי' שחטה שיאכל העו"ג מחצר הכבד שלה פסולה. לכאורה מהו אפי' מחצר הכבד ואם בו תולה טרפות א"כ הוא אבר מסויים. מיהו י"ל שם המכוון משום דאינו מאכל חשוב כשאר בשר:

אחר זמן רב שכתבתי תשובה זו בא מעשה לידי שניקב טרפש הכבד שלא מצד הכבד. וצד הדק שבהטחול כנוס לתוך הנקב וסותמו. ומוחזק בו היטב בענין שאינו יוצא מתוך הנקב. והכשרתי. כי זה יש להכשיר אפילו להב"ח והש"ך דבעיקרי דינים סי' ד' אות א' הכשיר כשהכבד נכנס תוך הנקב באופן שנסתם. וגם הביא מ"ש בלחם הפנים הביאו הבל"י סי' מ"א ס"ק י' וז"ל מעשה שהיה בכמה בהמות נקב בחצר הכבד והיה באותו נקב נכנס חלב הטמא כמו חוט ויכולין החוט החלב להוציא מתוך הנקב והיה מושך החלב לכאן ולכאן כמו חוט במחט והכשירו גאוני עולם עכ"ל. וכ"כ בט"ז ס"ק ט' דאפילו חלב טמא שאינו חשוב סתימה בעלמא כאן חשוב סתימה. והפמ"ג במשבצות שם הביא דהתב"ש סס"י מ"א ס"ק י"ב חולק ע"ז. ולכאורה הגאונים שבלחם הפנים ס"ל כהט"ז. והנה הת"ש שם כתב וז"ל עוד כ' הדרישה דאם נסתמה נקב הטרפש בטחול שלא כדרך הנחתה אע"פ שנסרכה בה שפיר טרפה לכ"ע דסופה ליפרק וכו' עכ"ל. ובנד"ז שהוא כדרך הנחתו שצד הגס של הטחול וצד הדק עומדים כדרך הנחתם רק צד הדק נכנס בתוך הקרע והנקב ועבר לפנים מהטרפש. י"ל אין סופו להתפרק כלל. ומ"מ אילו נתפוס כהב"ח וש"ך דגם כשניקב שלא בצד הכבד טרפה אין להקל. אך לפמש"ל שיש לתפוס כשניקב שלא בצד הכבד כלל דהיינו שהכבד הוא מימין וזה הנקב הוא בצד שאצל הטחול יש להכשיר. א"כ לסניף יש לצרף גם זה מה שצד הדק של הטחול נכנס לתוך הנקב וסותמו היטב: