ב

ומ"מ הנלע"ד להקל למעשה הוא משום שי"ל שהדלדול אין לו כלל דין סירכא תלוי' וכדפסק להדיא הלב"ש סי' ל"ט סעי' ל"ה בהג"ה וז"ל ויש בריאה דלדולים ומצויים בשיפולו ואינו סירכא כלל ולא מיקרי ריעותא כלל והוא ניכר לבקיאים עכ"ל. ובס"ק קל"ז ביאר שם טעמו ע"פ דעת מהרי"ו שבד"מ סי' ל"ט סקי"ח ובמפתח דין תר"ל שלו סעי' מ"ט כ' עוד וז"ל דלדולים המצויים בשיפולי ריאה לא מקרי ריעותא. ומ"מ אפשר דמקרי עכ"פ ריעותא כל דהו והכל לפי ראות עיני הבקיאים כנ"ל. והנה אף אם נאמר דהוי ריעותא כל דהו הרי פסק דריעותא כל דהו אינה מצטרפת לתר"ל אלא לריעותא גדולה ולא סתם ריעותא יעו"ש במפתח הנ"ל סעי' א' ובועה אפי' מליאה מוגלא פסק דהוי סתם ריעותא. וא"כ דלדול היוצא מבועה הו"ל ריעותא כ"ד עם ריעותא סתם [דלא] מצטרפי. ועיין בתויק"ו סי' ל"ט סק"ז מענין דלדולי ריאה. וכתבתי מזה בשאילה אחרת:

קיצור. שבנד"ז שהוא דלדול אין לחוש משום תר"ל עם הבועה. דקיל הדלדול מדין סירכא תלויה: