ב

אך לכאורה יש לעורר מקום חומרא בזה מהא דאמרינן פ"ק דחולין (ד"י ע"ב) גבי השוחט בסכין ונמצאת פגומה והלכתא כוותיה דרב הונא בשלא שיבר בה עצם כו' ואפילו בקמייתא. וכ"כ הרא"ש בתשו' בכלל עשרים סי' י"ד וז"ל אע"ג דיותר שכיח שיפגום בעצם המפרקת מבעור אסרינן לה עכ"ל ועיין בש"ע סי' י"ח סט"ו. הרי אין תולין בדשכיח. ואזלינן בתר דלא שכיח משום דאיכא תר"ל. וה"נ למ"ד דנקובת הוושט הוה נבלה ואין שחיטה מועלת כו' כמ"ש בש"ע רס"י ל"ג. ובש"ך שם סק"ד. א"כ אם נאמר דרק שכיח יותר שלא יגע בסימנים י"ל לאסור מצד חזקת איסור דבהמה בחייה עם הלא שכיח שנגע בוושט כמו דאוסרין שם מטעם הלא שכיח שנפגם בעור דקמייתא עם חזקת איסור דבהמה בחייה. ואף להרשב"א שכתב בתה"א בית א' סוף שער השני די"ז ע"ב שהטעם דעצם דמפרקת רך ואינו מצוי לפגום יותר מעור. הלא שם סע"ג כ' אבל כשנודע שנגע בעצם המפרקת כו' ויש לחוש ולהחמיר כו' ע"ש. דלהחמיר ס"ל דעצם המפרקת מצוי יותר לפגום מעור. ועוד דהא בש"ע סט"ו פסק שאפילו שיבר בה עצם המפרקת דרך שבירה אין תולין בו. ופשיטא דעצם המפרקת דרך שבירה מצוי לפגום יותר מעור דרך הולכה והובאה אפילו לפ"ד הרשב"א וכמ"כ שאר עצמות אפילו דרך הולכה והובאה כיון שהם קשים ולא רך כעצם המפרקת ודאי לכ"ע מצויים לפגום יותר מעור דרך הולכה והובאה ואפ"ה אזלינן להחמיר אלמא חיישינן גם למה דלא שכיח מצד חזקת איסור בצירוף הריעותא. אע"ג שאינה ריעותא עצומה כ"כ כיון דשכיח טפי שיפגום בהעצם ע"ד הנ"ל. ואף שהט"ז שם ס"ק י"ב והש"ך ס"ק כ"ו והפר"ח חלקו על הש"ע בדין שיבר בה עצם המפרקת דרך שבירה דה"ל בכלל שיבר בה עצמות. מ"מ הרי בדין הראשון בשיבר בה שאר עצמות דרך הולכה והובאה לא חלקו עליו ובודאי דזה מצוי לפגום יותר הרבה מעור. ואף לפמ"ש אאזמו"ר ז"ל סי' י"ח [בקו"א] סס"ק ח' אבל הרא"ש ס"ל שאפילו בדרך הולכה והובאה תלינן כשחתך בכח במפרקת כו' הרי סיים הטעם אבל הכא דבהמה לא אתרעי אלא סכין ואיכא למיתלי טפי בהיתרא תלינן. משא"כ בנד"ז לכאורה הבהמה עצמה אתרעי מחיים כיון שהקיז לה דם בגיד הסמוך לוושט. ובכה"ג דבהמה אתרעי כ' דאע"ג דאיכא למיתלי טפי בהיתרא כו' לא תלינן ע"ש:

אך מה שנראה לחלק הוא משום שכאן אין שום ריעותא ברורה כלל לא בסכין ולא בבהמה. דהא מבואר בגמרא פא"ט (דמ"ג ע"ב) דאפילו ישב לה קוץ בוושט אינו דומה כלל לריעותא דסכין שנמצא פגומה כמש"ש לעולא התם אתיליד לה ריעותא בסכין שהסכין עכשיו ודאי פגום והספק על הזמן אימתי נפגם זהו נק' ריעותא. משא"כ ישב לה קוץ בוושט כיון דאפשר שלא ניקב שני הקרומים רק אחד מהן אין זה נקרא ריעותא. ואף לדידן דלא קיי"ל כעולא י"ל שאין זה ריעותא אלא כיון שהספק שקול חיישינן לספק השקול אע"ג דליכא ריעותא ולא מוקמינן אחזקה בספק השקול. כדמשמע כן מדברי הר"ר יונה שהביא הש"ך בסי' נו"ן ובתשו' פמ"א ח"א סי' ט"ו האריך בזה וכ' ונ"ל ברור דחזקה לא מהני אלא נגד חשש אבל לא נגד הספק ושני הצדדים שוים כו' עכ"ל. א"כ לדבריהם י"ל שאין לנו לחלוק בזה על עולא בהא דס"ל דישב לו קוץ בוושט אינו נק' ריעותא וכן ספק דרוסה אלא דבהא לא קיי"ל כוותיה דס"ל דאין חוששין לספק זה ואנן ס"ל דחוששין לספק השקול אע"ג דליכא ריעותא ודאית. אך אף לפ"ד רוב הפוסקים דס"ל שזה נקרא ריעותא ומה"ט לא מוקמינן אחזקה וי"א משום דהריעותא מחייה. מ"מ י"ל היינו דוקא ישב לה קוץ בוושט שהוחל הטורף ומסופקים אם נגמר כמ"ש הרשב"א בתה"א דל"ה ע"א. משא"כ סירכא תלויה לא חשיב ריעותא ע"ש. וה"נ הקזת דם בגיד שבצואר אין שייך לקרותו ריעותא כלל לגבי הסימנים. כיון דדרך העולם בהכי להקיז לרפואה כאן וה"ל כמו היינו רביתייהו. וגדולה מזו כ' אאזמו"ר הגאון ז"ל סס"י ל"ג וז"ל ומיהו בקוץ שנקב עד לחלל כו' גם להרשב"א לא מיקרי ריעותא באברים הפנימיים כלל אלא משום שנקב בכח ודוחק וקרוב הדבר מאד שנקבו אברים הפנימיים ולא הוה ספק שקול כלל עכ"ל: