ה

ומעתה נחזי בנ"ד בענין ניקב הוושט זה שלא כנגד זה ועלה בו קרום כו' מה שחשש בזה הפמ"ג משום דאין פסול חוזר להכשרו. נ' דאין לחוש בזה לכל השטות לא מיבעי' לב' שטות הראשונות דלעיל. אלא אפילו לשטת הרא"ה נמי י"ל ה"נ דאיגלאי מלתא דלא הוה טרפה מעולם דומיא דסירכא בכסדרן ע' בר"ן וה"נ מ"ש אם נאמר דבכה"ג הקרום יתקיים מפני שעור הב' מחזיקו וכמו בסירכא כסדרן אין לחוש כלל משום פסול החוזר להכשרו משום דאמרי' איגלאי מלתא כו'. ולשטת הרשב"א במ"ה כ"ש דא"ש בפשיטות טפי דהא בניקבו זה שלא כנגד זה אינה טרפה ממש לשעתה ע' פליתי סי' זה סק"ב. אלא דחיישינן שתהיה טרפה משום דזימנין דמתרמו בהדי הדדי ויכול להיות שלא יתרמו עד שעלה הקרום ובכה"ג לא הוי פסול החוזר להכשרו כמו בסביך בבישרא ממש משום דהתם נמי עדיין לאו טרפה ממש היא וכנ"ל. ונמצא שצדקו בזה דברי הפמ"א ולחנם תמה עליו הפמ"ג. אך מה שיש לעיין בזה הוא בעיקרא דדינא אי סתימה זו סופה להתקיים וכבר עמד בזה הפמ"א עצמו וז"ל מ"מ אין בידינו דבר ברור אם זה הוי סתימה מעליא גבי וושט כיון דאכלה בי' ופעיא בי' רווח גמדא לי' ופשטא לי' א"כ אינם נוחין במקום א' תמיד וי"ל דלא הוי סתימה מעליא עכ"ל. ולפמ"ש הפ"ת בפי' רווח אין כאן חשש זה. מיהו גם לדבריו יש לחוש שיתרחב הנקב הב' ואז לא תתקיים סתימת נקב הא' כיון שלא יהי' הגנה מעור הא'. אך משמעות הפוסקים שאין מפרשים כן. אך בר מן דין יש עוד חשש והוא דמאחר שארז"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום א"כ מנין לנו לחדש דבר דהיכא דעור הב' מגין עליו הוי קרום. וכיון דהגנה דעור הב' מצד עצמו לא מהני משום דזימנין דמהנדזין בהדי הדדי. רק שאנו רוצים לומר דהגנה דעור הב' מהני להיות הקרום מתקיים וזו מנין לנו להמציא כן מסברא דנפשינו אם לא שמצינו דוגמת זה בגמ' ופוסקים. והפמ"א שם הביא ראיה דכל שעלה בו קרום ויש לו הגנה מחבירו זה לא ממעטינן והוי סתימה מעליא והיינו משני מקומות בגמרא שמצינו דמהני קרום לנקב בצירוף הגנה אחרת האחד והוא בגמרא להדיא בריאה שניקבה ודופן סותמתה דמהני אי סביך בבישרא ואי לא סביך טרפה כנ"ל. אלמא דמהני הסירכא בצירוף הגנת הדופן. אלא שודאי מהתם י"ל דעיקר הסתימה הוא הדופן כמ"ש במ"ה דל"ה סע"ב דאף ריאה שניקבה ודופן סותמתה מן הדין אינה טרפה שהרי הדופן סותמתה כו'. וכן האריך הפ"ת סי' ל"ט ס"ק כ"ה והביא ראיה ממ"ש ג"כ הב"י בשם מהר"י בן חביב סתימת הדופן הצד שכנגדה היא סתימה חזקה כו' נקטינן דעיקר הסתימה הוא הדופן והסירכא הוא להסמיך הריאה לבל תתרחק ממקום דיבוקה קצת עכ"ל. וכמ"ש הרא"ש פא"ט סס"י כ"ג ולזה הטעם נ' דבעי' סביך בחוטי' קצרי' כמ"ש בב"י סי' ל"ט בד"ה והא דדופן סותם. משא"כ בנ"ד דהגנה דעור הב' מצד עצמו לבד לא מהני משום דמהנדזין י"ל דהקרום נמי לא מהני. אלא שלכאורה גם שם עכצ"ל דהסירכא תתקיים מצד הגנת הדופן דאל"כ ניחוש שתנתק הסירכא ותתפרק הריאה מן הדופן ולא יהי' הדופן סותמה ואין לומר דסמכי' אהא שאם תנתק יתהוה קרום וסירכא אחרת כמו שראיתי בזה בס' א'. שזה ודאי אינו נכון דמאן לימא לן שיתהוה ומי הוא הערב בזה. וגם הרי אנו מדקדקים באיכות הסירכא שתהיה בבישרא דוקא או סביך לקצת פוסקים. ומי המגיד לנו שקרום שאח"כ יהיה ג"כ סביך בבישרא (וא"א לומר דלא איכפת לן במה שיתפרק הקרום אח"כ כיון דעכשיו הוא קיים והבהמה עדיין לא היתה טרפה לשטת המ"ה דלעיל. הא ליתא דא"כ סירכא שלא כסדרן מן הריאה למקום שאין הנקב פוסל מ"ט טרפה לשטתו. כיון דהחשש הוא רק ע"ש העתיד שסופו לינקב וכל העומד לינקב כנקוב דמי. ועדיין לא היתה הבהמה טרפה ודאי. וג"כ אין חשש ברור על שבודאי תינקב הריאה דדלמא תתפרק הסירכא מצד הדופן. ומ"ש הא מהא. ועוד דאי לא חיישי' בריאה הסמוכה לדופן מה"ט ה"ה בנ"ד דג"כ אפשר לא הי' טרפה עדיין כמש"ל דדלמא עדיין לא אתרמו הנקבי' להדדי). אעכצ"ל דס"ל שהקרום והסרכא תתקיים בשביל שנאחזת בדופן. וכן צ"ל להאומרים דלא בעי' סביך כלל וסריך לבד נמי מהני גם בחוטי' ארוכים. ואעפ"כ בלא החוטים טרפה משום דלא סמכי' אסתימ' הדופן לבד משום שלעתיד יתפרק כמ"ש הרשב"א במ"ה. ועל סתימ' החוטים סמכי' משום דיתקיימו בצירוף הגנת הדופן. וה"נ י"ל בנ"ד שהקרום יתקיים בצירוף הגנה דעור הב' אע"פ דהגנה זו מצד עצמה לבד לא מהני דזימנין דמהנדזין בהדי הדדי. אך באמת אין כ"ז מעלה ארוכה משום די"ל דשא"ה שהסירכא אחוזה בדופן ג"כ וכיון שכן היא מתקיימת כיון שסרוכה למקום שאינה עומדת להתפרק סותמת' והקרום הולך וחזק כמ"ש התוס' (דמ"ז ע"א) וז"ל ויש ליישב פי' הקונטריס אע"ג דקרום העולה מחמת מכה אינו קרום היינו כשאינו סרוך בשום מקום אבל כשהיא סרוכה למקום שאינה עומדת להתפרק סותמתה ומגינה יותר שהקרום הולך וחזק עכ"ל. ועיין כנה"ג סי' ל"ט בהגהב"י אות כ"ט שתמה על שהרשב"א ור"ן תפסו מ"ש התוס' תחלה לדעת רש"י שהטעם דכשהיא סרוכה בכסדרן חברתה סותמתה ומגינה על הנקב. שהרי התוספות דחו טעם זה וכתבו הטעם כנ"ל. ועיין בש"ך סי' ל"ט סק"י. והנה אף דמשמע שם שסברא זו לא ס"ל להתוס' רק לפרש"י לבד היינו בסרוכה למקום שאינו עומדת להתפרק לבד כגון מחיתוך לגב האונא. אבל בסרוכה למקום הסותם ומגין ורובץ ומתאחז עמו משמע דס"ל ג"כ סברא זו כמש"ש תחלת הדבור דחברתה מגינה כו'. ועכצ"ל דהיינו שמגינה על שיתקיים הקרום דאל"כ ל"ל הסירכא כלל גם שיש נקב בפועל לימא דכשר וזה אינו כמ"ש בב"י רס"י ל"ט (מיהו זה יתכן להאומרים דסריך לבד נמי מהני. אבל להאומרים דבעי' סביך דייקא ק' מה איכפת לנו אם לא יסתום הדופן כיון שהקרום יתקיים) ודרך זה יש לכוין ג"כ במ"ש הרא"ש סי' י"ד אבל כסדרן רגילות להעלות קרום לפי ששוכבי' זא"ז וגם אינו נפסק עכ"ל. ור"ל דמה"ט נמי אין הקרום נפסק לפי שהוא בין שני אונות השוכבי' זא"ז. ועבמ"ש הפ"ת ס"ק כ"ט קרוב לזה. משא"כ בנד"ז שהקרום שעלה ע"ג וושט מבחוץ אין לו סיוע כזה י"ל שאינו קרום ודלא כהפמ"א שדימה זה לריאה שניקבה ודופן סותמתה. המקום הב' שהביא הפמ"א דמהני סירכא וקרום לנקב בצירוף הגנה אחרת הוא דין סרכא כסדרן לפרש"י דאין סירכא בלא נקב והקשו התוס' ושא"פ ע"ז הא קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום. ונאמרו ע"ז כמה תירוצים הא' מ"ש לעיל בשם התוס' לדעת רש"י אע"ג דקרום כו' היינו כשאינו כו' אבל כו' וכן העלה הב"ח סי' ל"ט ססע"י ו' לדעת רש"י שלכן אפילו מחיתוך לגב כשרה לדעת רש"י. ושמ"ש הר"ן לדעת רש"י לא נהירא. כ"א כמ"ש התוספות לדעת רש"י כנ"ל ושכן כתב הרא"ה בספר בד"ה דלא אתמר אלא קרום אבל סירכא ודאי מגינה ומגינה עכ"ל. ולשטה זו ודאי דאין ללמוד מזה לנ"ד דאין קרום שבעור זה סרוך לעור הב' (דאי סריך גרע יותר דהוי כסרוך למקום העתיד להתפרק כיון דאכלה בי' ופעי' בי' גמדא ופשטא כו') והגם שהוא אצל וסמוך לו ממש מ"מ אפשר דדוקא סרוך בעינן ומ"מ הב"ח לא העתיק יפה כל דברי הבד"ה שכתב דל"ד סע"ב דלא אתמר אלא קרום אבל סירכא דמחיתוך לחיתוך בכסדרן או מחתוכא דאוני לדופן במקום רביתא ודאי מגינה עכ"ל. מבואר בהדיא דאינו מכשיר רק מחיתוך לחיתוך ולא כמ"ש התוס' לדעת רש"י כ"א כמ"ש הר"ן לדעת רש"י: