ג

השטה הג' היא שטת הרא"ה שחולק ג"כ על הרמב"ן כמ"ש הר"ן פ' בהמה המקשה בשמו וכ"כ בחי' הריטב"א שם בשמו וטענתו הוא מהא דאמרי' כיון שנטרפה שוב אין לה היתר כו' והא דריאה הסמוכה לדופן מתכשרא ע"י דסביך בבישרא היינו משום שאז איגלאי מלתא שזה הנקב מאותן שראויין לבא לידי רפואה. כן מבואר בדבריו בבד"ה דל"ה ריש ע"א וכ"כ הר"ן בפא"ט גבי הא דאמר רבא הני תרתי אוני דסריכן להדדי כו' ע"ש. ונמצא שלשטתם טרפה אינה מתכשרת לעולם אפי' בידי שמים שלא כד' הרשב"א בחי' והרא"ש. אלא שאעפ"כ דבר שאנו סוברים שהוא טרפה אפשר שתעלה לה ארוכה בידי שמים ואז איגלאי מלתא שלא היתה טרפה מעולם כלל ובטעות היינו מחזיקים אותה בטרפה. וגם זה קצת דוחק שאם כן מצינו פעמים שיש דבר שהוא ודאי טרפה מדינא. ואעפ"כ האוכלו אין לוקה עליו כגון נקובת הריאה הסמוכה לדופן בדלא סביכא בבישרא דמשמע בגמ' דלרבינא אסורה דאוריי'. ואעפ"כ להרא"ה והר"ן אין לוקין עליו שמא הוא מאותן הנקבי' שראויין לבא לידי רפואה. וכ"ז דוחק דבגמ' משמע דאסורה ודאי. וגם גוף הענין דחוק קצת במ"ש שיש נקב שאפשר שתעלה לו רפואה ויש נקב כיוצא בו באותו מקום שא"א שתעלה לו רפואה מיהו הקושי' דלעיל לדעת הרשב"א והרא"ש מהא דפ"ק דחולין לא קשה לשטה זו. דהא לשטה זו כל כמה דלא סביכא בבישרא אע"פ דשם טרפה עליו אינה טרפה גמורה רק ספק טרפה. ואי נמי אין נהרגין עליו לק"מ כיון דלשטה זו יש נקב שא"א שתעלה לו רפואה א"כ הרי מיחתכי סי' חיותו ואע"פ שאנחנו לא ידענו אם הנקב הזה הוא כן מ"מ לא גרע מהרג א' מב' אנשים שהא' היה טרפה שאין נהרגין עליו כנ"ל. משא"כ להרא"ש הוא דקשי' כיון דלדידי' אפי' אפשר שתעלה לו ארוכה כ"ז שלא עלתה נק' טרפה כנ"ל:

השטה ד' היא שטת הרשב"א במ"ה דל"ה דס"ל ג"כ כמ"ש הרא"ה דטרפה א"א שתחזור לכשרותה שלא כדמשמע ממ"ש בחידושיו דהא דריאה הנקובה וסמוכה לדופן וסביך בבישרא הוא פסול שחוזר להכשרו מעצמו דמשמע שלפי שרפואתו בידי שמים א"ש מה שחוזר לכשרותו. ובמ"ה שם מיאן בזה אלא כ' דהטעם שי"ל דמן הדין אינה טרפה (אף בדלא סביך בבישרא) שהרי הדופן סותמתה כו' אלא מפני שאנו חוששין לה מן הספק שלעתים לא תסתום יפה ולפיכך אין אנו מתירין אא"כ סביך בבישרא כו' ולא זהו פסול בריאה החוזר להכשרו דמתחלה נמי כלומר בשעת נקיבה אפשר דעדיין לא טרפה ממש היא שהדופן היתה סותמתה (ולא נפרדה עד שנסתבך הנקב בבשר הדופן ע"ש) עכ"ל. והנה לפי שטה זו י"ל ג"כ עדיין דא"כ אפי' כי לא סביך בבישרא נמי לתכשרא כיון דאפשר לה דתתכשרא ע"י שתסתבך בבשר למה יגרע מהא דאי בדרו לה סמא חיה וכמ"ש כעין קושי' זו בר"ן פא"ט גבי כסדרן היינו רביתייהו וג"כ כתובה קושי' זו בחה"ר פ' בהמה המקשה כנ"ל וא"א לתרץ כמו שתירץ הר"ן שם דאה"נ דכל שאפשר לה להיות תקנה אינה טרפה כו' אלא שאין כל הנקבים שוים יש נקב כו' ויש נקב שהוא ראוי כו' וכל שהוא כן כיון שיש לו תקנה לא נטרפה מעולם כו' אלא מפני שאין אנו יודעין אם ראוי כו' אם לאו אנו אוסרים כל נקב מחמת הספק אבל בשעלתה בו סירכא הוברר הדבר שלא נטרפה מעולם עכ"ל. ודבריו אלה הן הן ממש דברי הרא"ה בבד"ה. ולהרשב"א א"א לומר כן דאל"כ האיך הכריח מזה בתה"א שיש סירכא בלא נקב הרי ע"פ הדברים האלה א"ש אפי' יש נקב. וגם במ"ה למה טרח לומר דעדיין לא טרפה ממש היא שהדופן היתה סותמתה ולא נפרדה כו'. דהיינו ממש שלא היה לה שום סי' טרפה לעינינו ת"ל דאיגלאי מלתא כו'. א"ו לא סבירא לי' סברא זו כלל אלא כל שהיה בה לעינינו דבר הפוסל ממש לשעתו שוב אינה חוזרת להכשרה. ולא אמרי' כלל דאיגלאי מלתא דלאו טרפה היתה. והא דסביך בבישרא מהני משום דעדיין לא היתה טרפה ממש כו'. וא"כ אפילו כי לא סבכא נמי לתכשרא. כמו אי בדרי כו' ולכן צ"ל דס"ל להרשב"א דקושיא זו מעיקרא לק"מ דהא דאמרי' דאי בדרי לה סמא חי' מהני אפילו מעתה. היינו ברפואה שאפשר לעשותה בידי אדם דכיון דסמי' בידן הרי ברור לנו שיכול לחיות ונמצא ודאי שאין חולי זה ממית. משא"כ ברפואה שבידי שמים אפי' אפשר שתעלה לו רפואה כל כמה דלא עלתה לא מכשרינן דמי יימר דתעלה דלמא לא תעלה מפני שחולי זה ממית. וכעין מ"ש הר"ן יש נקב כו' ויש נקב שאין ראוי כו'. אלא דמ"מ ס"ל להרשב"א דלא סמכינן ע"ז להכשיר דבר שהי' פסול ממש משום דאמרי' יש נקב שהוא ראוי כו' ואיגלאי מלתא שלא היתה טרפה מעולם שזה אינו דכיון שאמרו שאין פסול חוזר להכשירו בטרפות כוונתם דבר שהיה נ' לנו פסול. ולא דייקא מה שהיה פסול באמת. דהא אמרי' גבי כרות שפכה דניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשירו למעוטי כו' והרי שם ג"כ אינו רק פסול שהיה נ' לנו לבד. ובכה"ג אמרי' למעוטי בטרפות כו'. ולהר"ן קשי' כיון דבטרפות אתה מכשיר נקב בריאה שהי' נ' לנו פסול. משום שאח"כ עלה בו קרום ונסתם בכסדרן אגלאי מילתא דמעיקרא לא הוה טרפה. א"כ בכרות שפכה נמי דלמא הא דאמרי' נסתם כשר היינו משום דאיגלאי מלתא דמעיקרא הי' ראוי לסתום. ומה הפרש יש בין כרות שפכה לטרפות עד שאמרו וזהו כו' למעוטי כו'. וי"ל דלהר"ן ה"פ דמ"מ בשעה שהיה ניקב הי' פסול לבוא בקהל אף אם הי' נודע לנו שנסתם דמ"מ אינו מוליד וא"כ הוה שפיר פסול החוזר להכשרו. והנה לשטה זו א"ש הא דטרפה אינו חי' שכל שנ' לנו טרפה אינו חי' ודאי כי אין פסול חוזר להכשרו. וגם א"ש הא דחולין ודלמא טרפה הרג כו' רק היינו דוקא במידי דהוה טרפה ממש אבל בסמוכה לדופן דלאו טרפה היא רק שאנו חוששין שמא תתפרק כו' אז אם סביך כשרה. ומ"מ טרם דסביך טרפה דלמא לא יהי' סביך ועתידה שתטרף ולכשתטרף שוב לא תעלה ארוכה לעולם כנ"ל:

קיצור. (שטת הבד"ה והר"ן. שטת המ"ה דל"ה סע"ב דטרפה אינה חוזרת לכשרותה כלל בשום אופן):