ג

וכ"ז לענין נפסק רוב הגרגרת או אפי' רוב הוושט ואח"כ שחטו במקום הכשר למעלה במקום חתך הראשון אבל בניקב הוושט לבד ואח"כ שחטו בין במקום חתך בין שלא במקום חתך י"ל דאף לאוקימתא דר' יוחנן הוי רק טרפה ולא נבלה וכמ"ש הפמ"ג בשפ"ד סי' ל"ג סק"ה עיין עליו. וכן הראני ה"ה הרב מוה' יצחק אייזיק דיין נר"ו בהרא"ש פ' השוחט סי' ו' שכתב וז"ל מפרש ר"ת במיעוטא קמא דוושט ומיבעי' לי' אע"ג דמיטרפא בנקיבת הוושט דלמא לא מיפסלא שהיי' אלא במידי דמנבלה בי' כגון אחר רוב סימן עכ"ל. וכ"כ ר"ת בספר הישר סי' שנ"ו דל"ו ע"ג באריכות ע"ש. הרי דמחלק בין מיעוט לרוב. ואפשר שזהו שהזכיר רבינו ז"ל ומ"ש ואפי' כו' הוא דעת התוס' והראב"ד כנ"ל. וכ"ה בתוספתא פרק השוחט דנקיבת הוושט הרי זה טרפה ושחיטתה מטהרתה והביאה בספר דרך חיים הנ"ל. וגם י"ל דמות ראי' לזה מהמשנה (דל"ב ע"א) לפי הגי' במשניות או ששחט את הגרגרת ופסק את הוושט רי"א נבלה ור"ע אומר טרפה. ואי איתא דבנקיבת הוושט לחוד הו"ל נבלה למה לי' למימר או שפסק את הוושט הו"ל למימר רבותא טפי דאפי' רק ניקב אפ"ה הוי לי' נבלה לר' ישבב. ואין לומר משום דרבותא דר"ע נקט פסק דאפי' פסק רוב הוושט ה"ל רק טרפה ולא נבלה דהא מלתא דר"ע לא קיימא שהרי הודה לו אח"כ דנבלה ועוד דדעת ר"ע ידעינן מרישא מפסק את הגרגרת דהו"ל טרפה דה"ה נמי ברוב הוושט דלגבי רוב אין חילוק בין קנה לוושט ושחיטה בעוף יוכיח כדאיתא ר"פ השוחט א"ו משמע דבנקיבת הוושט לא הוי נבלה אפי' לר' ישבב. איברא דדעת רוב הפוסקי' הוא דבנקובת הוושט הוי נמי נבלה כמ"ש הרמב"ם. וע' חי' הרשב"א רפא"ט שנראה כן בדבריו להדיא וכ"כ הר"ן בחי' ג"כ וכמו דמדומי ראי' י"ל לסברא זו מהא דאמר רבא אלו אסורות קתני יש מהן נבלות כו' נבלות ל' רבים ואין פחות משנים ועכצ"ל דנקובת הוושט נמי הוי נבלה דאל"כ הול"ל יש מהן שהוא נבלה דהיינו פסוקת הגרגרת לחוד. והראי' שהבאתי מהמשנה אפשר לדחות דאיידי דתני ברישא פסק את הגרגרת תני נמי בסיפא פסק את הוושט. ולגי' שבגמ' בלא"ה אין כאן ראי'. מיהו ברי"ף ורא"ש הגי' כמו במשניות אך בחה"ר הגי' כמו בגמ' עיי"ש. ולענין אי הוי איסור נבלה מחיים אי רק איסור טרפה הנה הת"ש והכו"פ וב"א סי' ל"ג יישבו דעת הרמב"ם דאסורה מחיים משום נבלה אלא שאינה מטמאה ומ"מ יותר נראה להם דעת התוס' דמחיים אין כאן רק טרפות ונ"ל ראי' לזה מהתנא ר' ישמעאל שאמר י"ח טרפות נמסרו למשה מסיני ובמנין זה נכללו נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. ועכצ"ל דמחיים אין כאן רק טרפות דאי לקי משום נבלות לא הול"ל טרפות. ועוד דבגמ' רפא"ט מפקינן גלודה וחרותה ואמאי הול"ל אפיק נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת שהם נבלות:

פסק. נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת רוב הפוסקים ס"ל דהוי נבלה אפי' אם שחטו אח"כ הסימן שלא במקום הנקב והחתך ושחט ג"כ הסימן השני. ויש אומרים (הרא"ש פ"ב סי' ו') דנקובת הוושט שחיטתו מטהרתו מידי נבלה (ע' אות ב') ואפי' שחט במקום הנקב אפשר דשחיטתו מטהרתו לדעת הרא"ש ואפשר דבהא אין שחיטתו מטהרתו לכ"ע (תוס' רפא"ט והראב"ד שבמלחמות פ' השוחט) והנפקא מינה שיש בין נבלה לטרפה היינו לענין חשוד שהחשוד על הטרפה אינו חשוד על הנבלה וכן לענין אותו ואת בנו שבנבלה מותר לשחוט את בנה אחריה (רבינו סי' ל"ג סק"ז) ויש להחמיר בשל תורה בנקובת הוושט שלא לשחוט בנה אחריה ומסתימת לשונו שם משמע שלענין חשוד אין להחמיר כיון שהוא רק חששא אין לחוש כ"כ נגד פסק הש"ע דהוי נבלה (תוס' רפא"ט והראב"ד הנ"ל) וי"ח עכ"ז ואומרים דפסוקת הגרגרת (רבינו שם וכ"מ ר"פ השוחט דקנה ווושט שוין לענין שחיטה בעוף. וכמ"כ בודאי לענין טרפות) או אפי' פסוקת הוושט ברוב אם חזר ושחטו למעלה ממקום חתך הראשון שחיטתו מוציאתו מידי נבלה ויש להחמיר כדבריהם לענין אותו ואת בנו (עיין ת"ש סק"ב שכ' בה"מ לא מלאני לבי להחמיר כו' ואע"ג דהתם דיעבד והכא לכתחלה. מ"מ לכתחלה דמסוכנת כדיעבד דמי עיין ביצה כ"ה ועחה"ר בפ"ק דחולין בענין בדיקת הריאה במסוכנת) ומ"מ בהפסד גדול יש לסמוך על האומרים דהוי נבלה כגון אם שחט האם שהיה בה פסוקת הגרגרת או הוושט ואח"כ נצרך לשחוט בנה בו ביום דוקא כגון שהיא מסוכנת שאם לא ישחטו תמות יש להתיר לשוחטה בו ביום. ובפסוקת הגרגרת או בפסוקת הוושט ששחטו במקום חתך אפי' שחט הסימן השני אח"כ ג"כ וגם מיעוט סי' הראשון לכ"ע הוי נבלה אחר מיתה. אבל מחיים העיקר דהוי טרפה לחוד: