ב

ולפ"ז יצא לנו הדין לדעת התוס' דאפי' בפסוקת הגרגרת לא הוי רק טרפה ולא נבלה אם שחט שלא במקום חתך (וגם י"ל לפ"ז נקובת הוושט שוה ממש לפסוקת הגרגרת דכששחט במקום נקב שבוושט הוי נבלה וכמו ששחט במקום חתך דפסוקת הגרגרת דאין לומר דדוקא בגרגרת הוא שאמרו דהוי נבלה כששחט במקום חתך שנפסק רוב הגרגרת אם כן אין שייך שחיטה כלל בסימן זה אבל בוושט כיון שהנקב רק משהו שפיר מועיל השחיטה לטהרה מידי נבלה. דהא לשטה זו עכצ"ל דאע"ג שנפסק רוב הקנה מ"מ לא הוי כמונח בדיקולא ממש ולהכי כי שחט שלא במקום חתך לא הוי רק טרפה ולא נבלה. וא"ל כששחט במקום חתך לא קעביד מידי. משא"כ בוושט כשהנקב רק משהו הרי שחיטתו הוי עובדא ששחט הרוב. דאפשר דהתם נמי עביד שהרי שחט כל הסימן ועוד כשגומר שחיטת הסימן השני הרי עי"ז מסיר החיות מן הסימן החתוך מכבר דלא הוי עדיין כמונח בדיקולא ואפ"ה לא מהני כיון ששחט במקום חתך א"כ י"ל דה"ה כששחט במקום נקובת הוושט) וכ"ז דלא כמ"ש הפמ"ג בשפ"ד סי' ל"ג סק"ה גבי פסוקת הגרגרת דהסימן ודאי כמאן דמונח בדיקולא דמי אף אם יש טרפות לחצי חיות עכ"ל. ולדבריו אפי' שחט שלא במקום חתך לכ"ע הוי נבלה שהרי לא שחט רק סימן א' (וע' מהרמ"ל בדף ל"ב) כיון דהשני כמאן דמונח בדיקולא דמיא. אבל אין דבריו מוכרחים כלל דלשטת התוס' והרא"ש וסיעתם י"ל דהסימן לגבי עצמו נמי לאו כמונח בדיקולא דמיא וכמ"ש הת"ש סי' כ"ו סק"ב וכן הב"ח מספקא ליה שם סברא זו גם לגבי סימן עצמו יעו"ש. וכן משמע להדיא ברמב"ן במלחמות שכתב בשם הראב"ד וז"ל ועוד השיב הר"א ז"ל ואמר דרשב"ל גופא הדר בי' דקאמר כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך וכיון דקשי' דידי' אדידי' ולא ידעינן הי דאחריתא לא סמכינן עליו כלל ור"ז כחזרה דידי' סבר לה עכ"ל. הרי בהדיא שלהראב"ד ס"ל לר"ז כאוקימתא דרשב"ל דכאן ששחט במקום חתך כו'. ועכצ"ל דגם הסימן עצמו נמי לא הוי כמונח בדיקולא כל שהוושט קיים (ועמ"ש הפוסקי' גבי שמוטה שחיטה יעו"ש בהרא"ש). ואע"פ שהרמב"ן עצמו שם נטה מסברא זו וס"ל דהסימן לגבי עצמו ודאי כמונח בדיקולא מ"מ התוס' עכצ"ל דס"ל כהראב"ד (וע' מהרש"א על דבור תוס' הנ"ל שדבריו אינם מובנים כלל ע"ש). ולזה נתכוין רבינו ז"ל במ"ש בסי' ל"ג סק"ז וז"ל ועמ"ש סס"י כ"ו די"א שנקובת הוושט בעצמו ג"כ אינו אלא טרפה ואפי' נחתך הוושט עצמו ברובו אם חזר ושחטו בהכשר למעלה ממקום חתך הראשון אפשר דשחיטתו מוציאתו מידי נבלה ואזלינן לחומרא כמש"ש ע"ש. והנה בסי' כ"ו שם נחסר כל פלפול זה. אלא שבהכרח צ"ל שנתכוין למ"ש. שי"ל דלהתוס' והראב"ד קיי"ל כאוקימתא דרשב"ל דכששחט שלא במקום חתך שחיטתו מטהרתו מידי נבלה אפי' בנחתך רוב הקנה וה"ה רוב הוושט ועפמ"ג סי' כ"ו דלהב"ח אפי' בכולו יש להסתפק. מיהו נראה שאין כן דעת רבינו מדכ' ברובו כו' וע' שהשיג על הת"ש שם סק"ב בפי' ד' הראב"ד ולא כוון יפה בזה ואדרבה הנך רואה שהתוס' דבפא"ט ס"ל כן בפשיטות כמו שנת' שהרי כתבו להדיא דנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת הוי רק טרפה. ועכצ"ל דהיינו בשחט שלא במקום חתך כדפרישי':