ב

והרשב"א בחידושיו כאן כתב הקושיא בל' אחר וז"ל השוחט בשבת. וא"ת והא קיי"ל פושע לחלל שבתות כו' ושחיטתו נבלה כו'. וכן בפ' או"ב דף פ"א ע"ב השוחט לעכו"ם כו' ורבנן מחייבין. והלא שחיטת מומר הוא ואמאי מחייבי רבנן. דהא לאו שחיטה היא כלל אלא נחירה בעלמא כו'. א"ו משמע שאין שם פושע עליו אלא מאותה שחיטה ואילך עכ"ל (ויש לדון ע"ז מסוגיא (דכ"ט ע"ב) למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף השוחט מקצת סימנים בחוץ חייב. א"כ ה"נ מששחט מקצת סימנים לע"ז נעשה מומר. וה"ל גמרו בידי עכו"ם. ואפי' למ"ד אינו לשחיטה אלא לבסוף י"ל בששחט סימן א' לע"ז ודאי נעשה מומר שעשה בה מעשה טרפה כו' על"ק ד"מ ע"א וב') וכ"כ הרשב"א עוד בתה"א ב"א שע"ד. שמחלל שבתות בפרהסיא כעכו"ם גמור הוא חשוב והביא עוד ראי' מהא דלענין עירוב צריך שישכור את מקומו כמו מעכו"ם (ואפ"ל דאינו ראי' דזהו רק לענין שבת לבד כיון דמחלל שבתות בפרהסיא ה"ל לענין שבת כעכו"ם דוגמא מ"ש בגיטין פ' השולח (דמ"ה ע"ב) כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. ותדע דבערובין פ' הדר (דס"ט ע"ב) מוקי ר"נ בר יצחק לברייתא זו אף כרבנן דס"ל מומר לחלל שבתות אינו כמומר לעבודת כוכבים דהוה מומר לכל התורה. אבל פושע לחלל שבתות ס"ל דה"ל כמומר לדבר א'. כמו לאכול נבלות יעו"ש. ואעפ"כ לענין שבת חשיב כעכו"ם שצריך שישכור את מקומו. ותדע דהא גם במחלל שבתות בפרהסי' באיסור דרבנן הדין כן ולענין שחיטה פי' הפר"ח בק"א סי' ב' סק"ג. דאינו כעכו"ם כלל. וגם אינו חשוד כלל לשחיטה. והיינו מטעם הנ"ל שכתבתי. וז"ל דכי היכא דלר"נ ב"ר יצחק חשוד לחלל שבתות בפרהסי' אינו מומר לכל התורה כולה זולתי לענין ביטול רשות כו' והסכים עמו השמ"ח סי' ב' סט"ז. ובת"ש שם ס"ק כ"ח. וא"כ גם במחלל שבתות בדאורייתא אף לרב אשי שם י"ל דאינו כעכו"ם כלל לענין שחיטה רק דהו"ל מומר לכל התורה) ובתוס' פירשו שאינו נעשה כפושע גמור לאסור שחיטתו אלא מראשונה ואילך כו' ומשניה ואילך שחיטתו פסולה. והראי' מדתנן פ' או"ב כו' דמחייבי רבנן (ולכאורה אינו מובן הראי'. דא"כ איך כששחט ראשון לעבודת כוכבים ושני לשולחנו לכ"ע חייב משום או"ב. הא ע"י ששחט ראשון לעבודת כוכבים נעשה מומר לעכו"ם. וא"כ שחיטה הב' ששחט לשולחנו ה"ל כשחיטת עכו"ם דאין זה שחיטה אלא נחירה. ולכ"ע פטור. ואיך אמרו להפך בזה דלכ"ע חייב. וראיתי בב"ה שע"ד די"ח ע"ב בשם הרשב"א דמוקי לה בתרי גברי שהאחד שחט ראשון לעבודת כוכבים והשני שחט השניה לשולחנו. והבד"ה כתב שאינו נכון כלל לומר שאינו נעשה כפושע לאסור בשחיטתו הראשונה דהא שחיטתו ואיסורו באין כא'). והטעם דמחייבי רבנן ולא אמרינן דהוה נחירה בעלמא הביא בשם הרמב"ן כמבואר לקמן אות ג' וא"ת משנתנו דהשוחט בשבת כשרה. י"ל דמיירי בצנעא כתירוץ ראשון של התוס':

וצ"ע דבהגמי"י פ"ב מה' עירובין אות ע' כ' ופר"י דבחד זימנא לא הוה מומר. ועיין מזה בהג"א בפ"ק דחולין שבהרא"ש סי' ז' בד"ה פעמיים ושלש כו' מבואר שמסתפקים בדין זה:

קיצור. הרשב"א ס"ל דמומר לעכו"ם ולחלל שבת בפרהסי' שחיטתו נבלה אף שאחרים רואין אותו. רק דמהא דמחייבי רבנן דפרק או"ב מוכח דבשחיטה ראשונה אינו נעשה כמומר: