ד

ואפי' לתירוץ הראשון שכתבתי להחמיר בשחיטה משום בדיקת הסכין דהוי טורח גדול כו' יש לחלק בין כשעשה האיסור בפו"מ להסית כו' וע' במהרי"ק שרש ק"ס שהביא מסנהדרין (דס"א) לחלק כן (ובשבועות פ"ז אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד אלא שאינו שייך כ"כ לנד"ז). וגם לזה מהני מה שהוא שתוי דאע"ג דאם עשה בפ"מ ה"ז כפקח לכל דבריו מ"מ אמירתו אינה ענין כ"כ ועיין במ"א סי' תקס"ב סקי"א שחילק בין קיבל בלבו להיה רק בדעתו כו' ועד"ז יש לחלק כאן. ועוד דאיתא בירושלמי בשם רב דאמר לשמעי' אימליך בי תנינות כו' הובא בי"ד סי' רנ"ח. אלמא דאמירה שאדם אומר אפי' דבר הרשות אינה גמר כ"כ כ"ש הכא די"ל שהי' שב ונחם על הרעה מלעשות. ותשו' הרשב"א סי' תרי"ט היה הולך לשחוט ויש כאן מעשה ממש דוגמא לדבר בד' דברים הזבח נפסל בשחיטה ובקבלה ובהילוך כו' ספ"ק דזבחים. ואצ"ל תשו' הריב"ש סי' קי"ז נעשה ונמכר הכבש רק שלא נאכל כו' ואינו ענין לנד"ז. ועל הכל י"ל דכ"ז אילו הי' שני עדים מעידין ע"ז. אבל בנד"ז שאין כאן רק ע"א אפילו מהימן לי' כבי תרי פשיטא דלאו כלום הוא וכמ"ש בתשו' מהר"מ לובלין סי' פ' דאין לאסור בע"א הנאמן כב"ת אלא באומר שזינתה שנמצא אילו היו כאן שנים אסורה ודאי משא"כ ע"א בכיעור לאו כלום הוא אפי' מהימן כב"ת והובא בב"ש סי' קט"ו ס"ו. ואף למש"ש בתשו' מהרמ"ל לחלק בין כיעור לכיעור פשיטא דנד"ז כיון שאף אם היו שנים אין פסולו משוה"ד הגמור לכ"ע כנ"ל רק דרך חומרא א"כ אין להחמיר כלל בע"א אפי' מהימן. ומ"ש הרמב"ם פ"א מה' שחיטה הלכה ט' הא ע"א כו' אם הוא נאמן כו' אינו מנגד לסברת מהרמ"ל דאילו היו כאן שנים בסתירה חשוב כודאי איסור כדאמרינן בנדה (ד"ג ע"א) סוטה ספק הוא ועשה כודאי כו'. וכ"ז לרווחא דמלתא. כללא דמלתא שאיני רואה להחמיר בזה כלל:

קיצור. ועוד דעביד אינש דגזים ולא עביד וכ"ש שאין ע"ז רק ע"א אף אם נאמן כבי תרי לא דמי' כלל לשני עדים כמ"ש בתשו' מהרמ"ל סי' פ':