א

סימן יב

ע"ד השו"ב שהעיד עליו עד א' בפני ב"ד ובפני השו"ב בתו' עדות כד"ת אשר השו"ב הסיתו שישחטו פרה בשותפות ויעלימו ממחזיק החכירה דז"צ את העור והתשלומין המגיע לו מבהמה כשרה דהיינו שאף גם אם תכשר בשו"ב יאמר השו"ב להחוכר שנטרפה ויחלקו הבשר ביניהם והעור והתשלומין יהי' לחצאין אך לא עלתה בידו להוציא לאור העלמתו מפני שהעד פרסם הדבר לרבים טרם נעשה ופרסום הדברים הגיע גם לאזני השו"ב. וטעם הדבר לפרסומי אמר העד מפני שחשש אולי ע"פ דין יפסל השו"ב מחמת זה ואם יעלים ויסתיר הדבר פן ימצאנו עון. והשו"ב הכחישו ואמר אדרבה שהעד הסיתו להעלים דבר מה מהחכירה:

הנה ז"ל הד"מ סי' א' הובא בבאור הגאון אאזמו"ר ז"ל לי"ד סי' א' עמ"ש הב"י שצריך שיהי' השוחט נאמן כו' דהרמב"ם לא קאמר אלא בששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשאר שוחט לא קאמר. אמנם מ"מ נ"ל בזמן הזה שכל אחד בודק הסכין לעצמו ואינו מראה לחכם שצריך שיהי' אדם כשר כדלקמן סי' י"ח עכ"ל. ור"ל דהרבה י"ש צריך לבדיקת הסכין וע"ד שכ' אאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' י"ח אות ו' ד"ה מנדון כו'. ועפ"ז כ' הוא ז"ל בתשו' [סי' ט'] וז"ל וכ"פ הב"י ורמ"א בד"מ סי' א' דלא די בחזקת כשרות דכל ישראל אלא שיודעים בו שהוא אדם כשר וא"כ איפוא מאחר דתלמוד ערוך הוא דעני המהפך בחררה ובא אחר (היינו שו"ב המשיג גבול רעהו שו"ב מומחה שע"ז היה התשובה) ונטלה ממנו נק' רשע הרי הרשע אינו אדם ירא את ה' ודאי רק שבדבר שלא נחשד בו מוקמינן לי' בחזקת כשרות דכל ישראל אבל לא מקרי אדם כשר וירא שמים לכל מודה על האמת כי הרשע ואדם כשר וי"ש הם שני הפכים עכ"ל. והנה מזה נצמח לרומע"ל חומרא עוד ליפסל שו"ב שהסית לא' לשחוט בהמה ולהעלים דמי קאראפקע ז"צ ואף שיש לו קצת התנצלות דאינו מנפשות בני העיר ושנהוג הי' במקומות מכבר שהשוחטי' לא היו נושאים בעול הקאראפקע. וגם אף שעדיין לא עשה בפ"מ דנוהו כאילו עשה. עפמ"ש בשמ"ח סי' ב' מתשו' הרשב"א סי' תרי"ט ותשו' ריב"ש סי' קי"ג:

ולבבי לא כן ידמה דידוע דבכל מקום אין פוסלין את האדם מחזקת כשרות שלו אא"כ בראי' ברורה כמבואר בש"ע ח"מ סי' ל"ד סכ"ג בהג"ה לענין עדות וגדולה מזו תעיין בתשו' הריב"ש סי' תמ"ז דלא חששו אפי' לרובא נגד חזקת כשרות ואע"ג דהמיעוטא לא שכיח כו' ע"ש. ולפי שתלית באילן גדול אילנא דחיי צריך להאריך קצת ולהתבונן בדבריו הק'. דלכאורה מאחר דבשטת הרמב"ם ז"ל אמרה שמקור מוצא חומרא זו הוא ע"פ דעת הרמב"ם וסיעתו שבת"ש סי' י"ח ס"ק ל"ה וקשה דלכאורה מדברי הרמב"ם עצמו יש לשמוע דלא נגרע חזקת כשרות מיוחדת שלו ע"י שעבר אאיסור קל ואע"פ שנק' רשע ע"י האיסור קל ג"כ. עכ"ז לא נגרע כלל חזקת כשרות מיוחדת שהיה לו בנאמנות איסורין החמורים כטרפות מדכ' ספ"ז מהמ"א וז"ל וטבח שדרכו לנקר הבשר ונמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו ומזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין. אבל אם נמצא אחריו חלב אם היה כשעורה מעבירין אותו עכ"ל. וסתם טבח היינו השוחט לעצמו ומוכר לאחרים ולכן מעבירין אותו אפי' בפעם ראשון כמ"ש בהג"א פג"ה ובתשו' מהרי"ו סי' צ"ז. ועכ"ז כשנמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו וכ' הה"מ הטעם לפי שאין איסורן מן התורה והרי טבח השוחט לעצמו ומוכר לאחרים צ"ל לו חזקת כשרות מיוחדת ולא די לו בחזקת כשרות כל ישראל וכמ"ש הרמב"ם שם פ"ח ה"ז. וא"כ צ"ל כיון שמזלזל באיסורין דרבנן (דפעם א' דיינינן לי' כפושע ומזיד) א"כ נהי דלא נחשד בדאורייתא נימא דהיינו שיש לו בהם חזקת כשרות דכל ישראל אבל לא מקרי אדם כשר דהא כיון שעבר אדרבנן נק' עבריין ורשע וכדמשמע ביבמות (דף כ' ע"א). אלא עכצ"ל דבדבר דחמירא לי' לא נגרע חזקתו כלל מכמו שהיה תחלה ועיין בתשו' עה"ג סי' ט"ו ממש"ש להקל בהשו"ב שיצא מתח"י בשר ששהה בלא מליחה ג"י כו' (על סמך פסק הרמב"ם הנ"ל) שלא להעבירו מאומנתו עכצ"ל דס"ל כדפרישית. וא"כ לכאורה הדברים ק"ו לנ"ד דהתם הוי מין איסור אחד היינו נבלות וטרפות וחלב דהוי איסורי אכילה אין מחזיקין כלל מדרבנן לדאורייתא. וכ"ש בנד"ז מאיסור ממון וגזל לאיסור נבלות וטרפות עבב"י סי' קי"ט. מיהו י"ל בחוט או קרום ליכא חימוד ממון ולכן לא דיינינן לי' כמזיד כי אפי' בחלב כשעורה ואפי' כזית כ' מהרי"ט בתשו' דלא שייך חימוד ממון:

קיצור. מ"ש רבינו דהמסיג גבול שנק' רשע עם היות שבדברים שלא נחשד עליו מוקמינן לי' בחזקת כשרות דכל ישראל מ"מ אינו נקרא אדם כשר וי"ש. ואינו נאמן עכשיו על בדיקת הסכין. כיון שאין מראין הסכין לחכם. קשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם דטבח שנמצא אחריו חוט או קרום מלמדין אותו כו' הרי דלא נגרע עי"ז חזקת כשרות המיוחדת שלו שהרי טבח השוחט לעצמו ומוכר לאחרים צריך שיהיה אדם נאמן כו'. וי"ל דשם לא דיינינן לי' כמזיד כיון דליכא חימוד ממון בחוט או קרום: