א

סימן יא

שו"ב דמתא מוחזק בכשרות ומפני המחלוקת שנחלקו בני העיר קצתם על השו"ב זה מפני שהוא מתגאה במעשיו ואינו נוח לבריות. נמלכו בני העיר לבודקו אם הוא אומן בהרגשת הסכין והביאו שו"ב מומחה ומפורסם מעיר אחרת לבדקו ולא הוכשר סכינו להשו"ב מומחה הנ"ל ואמר שמצא בו פגימה גמורה ושו"ב דמתא הודה לו בזה והעמיד אח"כ שנית סכין ולא הוכשר לו ג"כ כנ"ל ושוב נסע לעירו דשו"ב מומחה הנ"ל ונתייגע שם כמה ימים ולא הוכשר כלל העמדתו לשו"ב מומחה הנ"ל אח"כ מצא לו שני שוחטים מומחים שהעידו על שו"ב דמתא הנ"ל שהעמדתו היא טובה כשאר כל השוחטים רק א' משני שוחטים הנ"ל הוא חתנו של שו"ב דמתא הנ"ל והשני ג"כ נטל שכר ממנו עבור העדאתו. אי רשאים בני העיר לסמוך עליו מעתה או לא:

הנה תחלה יש מקום עיון אפי' אם השני שו"ב שהעידו עליו שמעמיד הסכין בטוב היו כשרים גמורים והעידו אי מהני. דל"ד למ"ש הת"ש והביאו רבינו ז"ל סי' א' אם בני אדם שעמו אומרים שאינן מרגישין והם חכמים וראוים לזה אע"פ שימצא א' אומר שמרגיש אין כולם זקוקים כו' עכ"ל דשאני התם שהרי ב' ב"א חכמים מכחישים את הא' המרגיש הלכך בטלה דעתו ואמרינן שאינו מרגיש כלל פגימה האסורה רק דמי לסאסאה כו' כמ"ש רבינו ז"ל שם. משא"כ בנ"ד ששני שו"ב אלו לא הכחישו כלל את השו"ב הראשון לומר שהפגימה שמצא היא אינה פגימה כלל אלא שאומרים שמה שהעמיד אח"כ העמיד יפה א"כ יש לחוש דמ"מ אז היה פגימה גמורה ונמצא יש לו דין שו"ב שנמצא סכינו פגום דמעבירין לי' כמ"ש רמ"א בש"ע סי' י"ח סעיף י"ז בהג"ה. אך יש לחלק ולומר דנמצאת פגומה שבגמ' היינו פגימה גמורה שאין לתלות לומר שלא היה מרגיש כ"כ רק שי"ל בקלות עשה הלכך ה"ל כטבח שהוציא טרפה מתח"י במזיד משא"כ בנ"ד א"א לומר כן שהרי זה התאמץ בכל כחו לעמוד הסכין בטוב ולא הוכשר לשו"ב מומחה הנ"ל א"כ אנן סהדי שהשו"ב הנ"ל לא התרשל בהעמדת הסכין אלא שהאמת שלא יוכל להעמידו ולא הוכשר העמדתו כלל לשו"ב מומחה הנ"ל א"כ ממ"נ הואיל ואח"כ הוכשר העמדתו לשני שו"ב הנ"ל א"כ אין הדבר יוצא מן א' משני פנים או שנאמר ששני שו"ב הנ"ל אינן מסכימים עם אותו שו"ב מומחה ומה שהשו"ב מומחה הנ"ל מחזיקו לפגימה הם אומרים שאינו כלום וא"כ חזר הדין לדינו של הת"ש הנ"ל. דאין משגיחים על השו"ב הא' מומחה כיון ששני מומחים אחרים מכחישים אותו. או שנאמר שמעיקרא לא יכול שו"ב דמתא הנ"ל לעמוד הסכין ואח"כ נתלמד ויכול להעמיד וא"כ הוא ג"כ יש להכשירו ע"פ הדין שבתשו' הרא"ש בטבח שהוציא טרפה מתח"י מחמת שאינו בקי שיש לו תקנה שילמוד ויחכם והובא להלכה בטוש"ע סי' קי"ט א"כ ה"נ נימא הכי. אפס אם מתחלה הודה השו"ב דמתא לשו"ב מומחה הנ"ל שנמצא פגימה בסכינו וא"כ דומה ממש לטבח שנמצא סכינו פגום דהא ע"ז לא יספיקו שום תירוץ משני האופנים הנ"ל ול"ד נמי לתשו' מהרמ"ל סי' ע"ו בשוחט שמצאו שהי' סכינו פגום בלתי שעת שחיטה שהיקל קצת אם מוחזק לאדם כשר דהתם קאמר שאפשר שגם הוא בעצמו אם היה צריך לשחוט באותו סכין היה בודקו והיה מוצאו שהיה פגום כו'. אבל בנ"ד בדק והוציא פגימה מתח"י כו'. (הג"ה. מיהו יש לו אמתלא דהרי הרבה ישוב הדעת צריך לבדיקת הסכין ובנ"ד היה דעתו בלתי מיושב כשביחנו השוחט בהעמדת הסכין בפני אנשים בבהמ"ד). ולענין העדאת שני העדים הנ"ל בתשו' שבו"י ח"א סי' מ"ד מסיק כיון דבלא"ה רמאשמ"ה. וגם הוא מלדעל"ג אם הוא בקי או לא לכן מהני קבלה שלוקח השו"ב מאביו. וא"כ בנ"ד דשו"ב זה כבר נפסל ע"י שו"ב מומחה הנ"ל א"כ לא שייך לומר רמאשמ"ה הלכך לא מהני העדאת חתנו וע"ש בתשו' הנ"ל דמשמע דאין חילוק בין קרוב לאביו כו'. ולענ"ד ג"כ ראי' לדין זה. דהנה בלא"ה הקשו הפוסקים איך עד א' נאמן על השחיטה כיון דאתחזק איסורא והתירוץ העיקרי הוא כיון שבידו לשחוט שחיטה מעלי' ה"ל כבידו לתקנו. וא"כ לענין העדאת על השו"ב לא שייך לומר שבידו לעשות שירגיש השו"ב השני והלכך י"ל כיון דדנין על השחיטה שהוא חזקת איסור בעי' ע"ז עדות גמורה ואז אין קרוב נאמן כלל וא"ל מ"מ אנחנו אין דנין על הבהמה רק על השו"ב דהא ליתא דמקוה יוכיח שמבואר בש"ע סי' ר"א ססע"י ד' בהג"ה דעד א' נאמן מפני שבידו לתקנו כו'. משמע הא היכא דלא שייך לומר כן אין עד א' נאמן ומקוה דמי לשוחט שהמקוה מטהר את הטמאים ומוציאם מחזקת טומאה וכן השוחט מוציא הבהמות מחזקת שאינו זבוחה ואמ"ה (וצ"ע בקדושין ס"ו ב' בענין מקוה פסולו ביחיד) והעד השני שקבל שכר לד' רז"ל בסי' א' [בק"א סק"ז] י"ל דאין רשאי לקבל שכר שזהו כראיי' בכור. ואף אי לא דמי לזה מ"מ כשמקבל שכר יותר גם בעדי הגט פסולי' וגם נ"ל לחלק בין גט דהתם אין חשש רק שמא משקר לגמרי וכולי האי ל"ח. אבל הכא שצריכה בדיקה אי מרגיש כחוה"ש או לא וכה"ג. א"כ אין כאן שקר כ"כ. לכן חיישי' כי השוחד יעור כו' בדבר שיש בו כך וכך. הלכך היה נ' דאין להאמין כלל שני שו"ב הנ"ל שבדקוהו: