א

סימן ט

הנה בעצם הדין דשוחט שידיו מרתתות שהביא הבל"י ולחה"פ הביאו ג"כ אאזמו"ר הגאון ז"ל בסי' א' ס"ק מ"ח. ונ' הטעם פשוט מאחר דדרסה פוסלת אפי' אם משהו מהוושט נשחט בדרסה כמ"ש בש"ע סי' כ"ד ס"ו. א"כ כשידיו רותתות בשעת שחיטה יש לחוש שמא משהו נשחט בלא משיכת הסכין דהיינו דרסה. ולא גרע מנגע אצבעו על הקתא ושם אינו רק זהירות משא"כ הכא גרע. ומ"ש בתשו' נ"ב מה"ת סי' א' דבאומר ברי לי שלא דרסתי נאמן כמו גבי עילוף אין הנדון דומה לראי' דהתם היינו שנאמן לומר שלא נתעלף. וה"נ נאמן לומר שלא רתתו ידיו בשעת שחיטה אם אין ידיו רותתות רק באקראי. אבל אם היו ידיו רותתות בשעת שחיטה אין נאמן לומר ברי לי שלא דרסתי כמו שם גבי עילוף אם נתעלף אין נאמן לומר שלא שהיתי כמ"ש בשמ"ח ס"א סכ"ב הגם שיש לחלק דשם י"ל שלא הרגיש מחמת העילוף. משא"כ הכא מ"מ גם אין ראי' להקל משם ומאחר שכ' ששחיטתן רובן דרסות אין להקל להאמינו דאולי לאו אדעתיה. מיהו אם אין ידיו רותתות רק באקראי י"ל שנאמן לומר שבשעת שחיטה לא רתתו ידיו. ועכ"ז להיות שו"ב קבוע יש לפקפק: