ט

ועוד יש לסייע דעת הט"ז בנדון שלו אף שאין שייך לנדון שלפנינו כלל רק הואיל ואתי לידן. והוא כי הנה בירושלמי יש מ"ד דלא חיישינן לגרירה כלל. וכיון דאף למ"ד דחיישינן לגרירה תפסו התוס' והרא"ש ושא"פ כגירסא עבר וגירש מותר והבית מאיר הביא ראי' נכונה לגירסא זו מש"ס דידן גבי ולא יוציא עולמית כו' ע"ש. וכיון שכן היה מקום לומר דגבי עתים חלים ועתים שוטה שבירושלמי הו"ל ספק בדרבנן. אלא שכל הפוסקים תפסו לחומרא. ואין לומר שטעמם משום דסברת המ"ד בירושלמי דלא חייש לגרירה הוא נגד הש"ס דילן דלכ"ע חיישינן למנהג הפקר דהלא בש"ס דילן אין נזכר כלל דעתים חלים לא יוציא כ"א בנשתטית וי"ל דאילו הו"ל ס"ל כן לש"ס דילן הו"ל לפרש שלא נטעה משום דקיי"ל כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו. וכ"מ מהמשנה והגמ' דנשתטה הוא לא יוציא עולמית. משא"כ בדידה לא תנן עולמית משום שהוא חמור ולהנ"ל נהפוך הוא שנשתטה הוא יוציא כשהוא חלים אף שהוחזק כן והיא כה"ג לא יוציא. א"כ איך קתני בדידיה עולמית ולא בדידה א"ו י"ל ש"ס דילן לא ס"ל כהירושלמי ואין זה תימא דכבר כתב בסה"ת סי' קל"ב דפליג ש"ס דילן אירושלמי כאן ומצאתי דברי בתשו' משכנות יעקב חאה"ע סי' כ'. אך למעשה חלילה להקל נגד כל הפוסקים כהירושלמי וס"ל דש"ס דילן לא פליג אירושלמי. ומ"מ עכ"פ יש להקל במקום שהפוסקים מקילים כנדון דהט"ז וכן אם יש טעם שלא לחוש למנהג הפקר כשיש לה אב ואח המשמרה היטב אף שמהרי"ו כתב דלא פלוג בגזירתן הט"ז חלק עליו מב' טעמים הא' דמנ"ל דלא פליג. ועוד להירושלמי אב מהני לשמור הגט. אמאי לא יועיל לשמור עצמה כשהוא באופן שיכול לשומרה כגון שיש לו עושר ונכסים והוא משמרה. והב' משום עכשיו שיש חר"ג והבעל מעוגן כו' שאני. גם ראיה לכ"ז מדין הנכפין שהיקל הרא"ש ומהרמ"ל ולא חשו משום עתים חלים כו' וע' מזה בג"פ סי' קי"ט ס"ק ל"ח:

קיצור. נתבאר עוד טענה לסייע דעת הט"ז בנדון שלו משום שיש איזו סברא דבלא"ה דין הירושלמי בעתים חלים אינו מוסכם כ"כ ואף שחלילה לסמוך ע"ז מ"מ יש להקל בנדון הט"ז. אך שאין זה שייך לנ"ד:

ונשוב לנ"ד ונאמר שבנד"ד ג"כ יש להקל לפמש"ל דחששא זו היוצא מדברי הרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה סעיף כ"ג הוא מדרבנן לבד וא"כ כיון שעוד יש כאן ס"ס להקל שמא לא יתקלקל ואף אם ח"ו יתקלקל עדיין יש ספק שמא יבינו מיד וא"כ יש להקל גם בדבר שיש לו חזקת איסור דבהמה בחייה כו'. אבל אם היה מדאורייתא לא מהני ס"ס בדבר שיש לו חזקת איסור אף דלכאורה יש כאן עוד ספק גם אם לא יבינו בו דהיינו שמא גם השוטה שוחט כראוי והוי ספק כיון שהוא אומן מובהק לשחיטה. א"כ יש לספק שמא יעשה בטוב כרגילותו וטבעו ובצירוף חזקת איסור הוא שעשאוהו כודאי כדמשמע מלשון הר"ן ותוי"ט פ"ו דחולין משנה ג'. וא"כ דל מהכא ספק א' וחזקת איסור נשארו ב' ספיקות ומהני לדעת הש"ך בסי' קי"א בדיני ס"ס ס"ק כ"ח. מ"מ משמעות הגמ' דחולין (דפ"ו ע"א) רוב מעשיהם מקולקלים משמע דשחיטת השוטה נבלה ודאית היא זולת חזקת איסור וא"כ כשתסיר חזקת איסור וספק אחד נשאר רק ספק אחד ומיעוט דמעשיהם מתוקנים נגד הרוב ואין להקל. וגם יש חולקים על הש"ך ואוסרים בחזקת איסור אפילו בכמה ספיקות כשהם נגד החזקה ממש והתוי"ט והר"ן כוונתם ליתן טעם על מה דלא חיישינן לאחמורי' כו' אבל מדינא בלא"ה שחיטתם נבלה כמשמעות הגמ' שם מחייב היה ר"מ על שחיטתם משום נבלה הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים ולא הזכיר חזקת איסור וע' תוס' שם ד"ה מ"ט דלר"מ דחייש למיעוטא בעינן חזקת איסור ולרבנן דלא חיישינן למיעוטא לא בעינן צירוף חזקת איסור ובלעדו הוי נבלה ודאית אלא דרבנן דהכא מספקא להו אי רוב מעשיהם מקולקלים. אבל אנן דקיי"ל בהא כר"מ דרוב מעשיהם מקולקלי' וכרבנן דלא חיישינן למיעוטא א"כ בלא צירוף חזקת איסור שחיטתם נבלה ודאית. מש"ה אילו היה בחששא זו דהרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה איסור תורה א"א להקל מצד ס"ס. אבל לפמ"ש שהוא דרבנן אפשר שיש להקל אם נחשוב החששא דשמא יבינו מיד לספק גמור. גם יש לצרף לזה עוד עפמ"ש הב"י באה"ע סי' קכ"א שהבאתי למעלה בשם תשו' הרשב"א דאפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח לכל דבריו והיינו כל שאינו קורע בגדיו ומדבר בעניניו כו'. ואמת שכוונתו כשהוא חלים דהיינו שמתחיל אצלו עת שפייתו ועדיין לא נסתלק ממנו השטות מכל וכל ואינו שפוי לגמרי מ"מ אפשר יש ללמוד משם דה"ה בסוף שפייתו כשמתחיל תחלת שטותו ועדיין לא נשתטה כ"כ עד שקורע אלא מדבר בעניניו לגמרי והוא חלים הגם שאינו שפוי כראוי אין לו דין שוטה. וא"כ לדבריו אין לנו לחוש כלל למש"ל ע"פ דעת הרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה סכ"ג שמא לא יבינו בו בסוף שפייתו ובאמת נכנס תחלת שטותו כו' שהרי לדעת הרשב"א כל שמדבר בעניניו יש לו דין פקח לכל דבריו וכשמשתטה אח"כ עד שאינו מדבר כראוי ודאי כל רואיו יכירו. אמת שלכתחלה ודאי אין לסמוך ע"ז שאפשר דלא גרע זה המבולבל במקצת מן הפתאים ביותר שהזכיר הש"ח סי' א' סעיף כ"ט אך בדיעבד אפשר שאין לחוש לזה כ"כ. ובפרט לענין שחיטה מאחר שהוא אומן מובהק יש לצדד טפי דהא רבנן דרבי מאיר מספקא להו בשחיטת שוטה שמא רוב מעשיו מתוקנים. ואע"ג דלא קיי"ל כן. מ"מ בנד"ז דאיכא תרתי שהוא אומן מובהק בשחיטה וגם רק בסוף שפייתו ותחלת שטותו שי"ל שעדיין אין לו דין שוטה ממש י"ל דלכ"ע מידי ספיקא לא נפיק שמא רוב מעשיו מתוקנים. וא"כ יש כאן שלשה ספיקות להקל היינו בצירוף השני ספיקות דלעיל והרמב"ם שחשש לזה לענין מכירה ואחריו נמשך הטוש"ע ח"מ סי' רל"ה י"ל שחולק על הרשב"א ודעתו דבעינן שישתפה לגמרי כי הרשב"א שם בתשו' סי' תשס"ה כתב שמהירושלמי נראה כרבי יוחנן דחשיב אפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי כפקח כל שאין לו סימני שוטה המפורשים בחגיגה וכתב שם שרבא חולק ע"ז (וראיתי בפר"ח סי' ק' שאינו יודע היכן אמר רבא) ואפשר שהרמב"ם פסק כרבא דבלאה"נ מחמיר הרמב"ם בענין שוטה יותר מהתוס' פ"ק דחגיגה כמ"ש הת"ש בי"ד סי' א'. ומ"מ הב"י שפסק באה"ע כהרשב"א ובטוח"מ סי' רל"ה כ' דברי הרמב"ם לדקדק היטב כו' ש"מ דס"ל דגם לפמ"ש הרשב"א יש לחוש לטעות שלא יבינו בו גם שהוא שוטה ממש. וא"כ אין להקל מחמת זה. ומ"מ אפשר שחששא הוא כי מיד שמתקלקל יוכלו להעבירו ולא ימתינו עד שמתקלקל ביותר ח"ו היה לא תהי' ועכ"פ יש לצרפו לסניף להתירם הנ"ל. וצ"ע שמא בסוף שפייתו כשמתחיל תחלת שטותו יש להחמיר טפי: