ה

אך באמת אין ראיה מהט"ז להחמיר בנד"ד אעפ"י שהוא חשש איסור תורה שהט"ז בנידון שלו הוא שלא מצא מקום להקל רק לפי שהוא איסור דרבנן כי ענין האיסור דשם הוא חל גם עתה בשעה שהיא חלומה ופקחת ממש כל שתשתטה אח"כ משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ואילו היה בזה איסור דאורייתא ודאי שאין להקל מטעם שלא הוחזקה בג' זמנים שוים כיון דמ"מ הוחזקה ג' זימני אין להחליט שלא יבוא כן לעולם וכל שיבא מקרה זו באחרית הימים האיסור חל גם עתה. ולא מיבעיא לפמש"ל לכאורה בדעת התוס' וסה"ת ורמ"א סי' קפ"ז שכל שהוחזק ג"פ יש לו מקום מדאורייתא על שא"א שלא יזדמן לעולם ואעפ"כ וסתות דרבנן וע"כ הטעם שעל כל שעה פרטית שאני בא לחשוש אולי תזדמן המקרה המוחזקת כגון אולי תראה האשה דם. אני אומר לא זוהי השעה כי אוקי אשה בחזקת טהרה. וכך אני יכול לומר כן לעולם כשבא לידון על שעה ויום פרטי. ומשו"ה לא נזכר שום זמן שהאשה צריכה לחוש מן התורה לוסת אפילו לא ראתה כ' שנים אינה חוששת בשנת הכ"א אע"פ שזמן רב כי על כל שעה אני אומר אוקי בחזקת טהרה כנ"ל. והיינו דוקא כשאני בא לדון על כל שעה בפרט. אבל להחליט שתהיה טהורה לעולם כברואה מחמת מכה הנ"ל שאם היינו מטהרים אותה מחמת מכה היתה טהורה לעולם זה א"א. ולכן א"א לטהר המכה דהוי כאילו טהרתה כל ימי' כולם בב"א וזה א"א גם מהתורה ודוגמא לדבר ממ"ש התוס' פרק האיש מקדש דמ"ה ע"ב בשם הר"ר מנחם דלשמא קידשה אביה ל"ח לשמא יקדש חיישינן. דכה"ג אומר פ' כל הגט (דכ"ח ע"ב) לשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן לפ"ד ר' יוסי דהלכה כותיה עכ"ד. וטעם החילוק י"ל ע"ד הנ"ל דשנאמר שלא לחוש לשמא ימות זה א"א דהא סוף כל אדם למות וע"כ יש לחוש לשמא ימות לזמן מרובה וא"כ שוב גם לזמן מועט חיישינן. אבל כשבא לדון על כל שעה שמא מת י"ל אוקמא אחזקת חיים. מיהו רש"י דגטין (דכ"ח ע"ב) פי' טעם החילוק בענין אחר. ובנו"ב חי"ד סי' נ"ה פי' דדברי רש"י ג"כ ע"ד הנ"ל. וא"כ גם בנדון של הט"ז שהאיסור לגרשה חל גם בשעה שהיא חלומה אם יזדמן אח"כ השטות וא"כ אילו היתה חזקה זו שהוחזקה בג' זמנים שוים. והענין לגרש האשה זו היה ג"כ מדאוריי' ודאי הי' בזה איסור דאורייתא ממש לשטת הפוסקים ר"ל שהרי א"א לומר להעמידה כל שעה אחזקת בריאות כיון שלהחליט שלא יזדמן לעולם א"א מהתורה כנ"ל. ובנד"ז אם יזדמן אח"כ השטות האיסור חל עתה. וא"כ כשאתה מתיר לגרשה אתה מחליט שלא יזדמן לעולם נגד החזקה שמהתורה כנ"ל והוי' דומיא דרואה מחמת מכה הנ"ל. ולכן אע"ג דלא היתה החזקה בג' זימני שוים. וספוקי מספקא ליה אם היה חזקה גמורה לא רצה להקל אילו היה איסור דאורייתא כי ספיקי דאורייתא לחומרא לכן לא הקיל כ"א לפי שהאיסור מצד עצמו הוא דרבנן. והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל באיסור אחר שאינו דוגמת הנדון של הט"ז כגון בנ"ד שאפילו הוא חשש איסור תורה מ"מ אין כעת איסור דאורייתא לכ"ע גם אם היה חזקתו ברורה ג"כ מהתורה. ואפילו בעתים חלים ועתים שוטה ממש שהרי מ"מ כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו ואין עת שטותו גורם עליו שום איסור בעת חלימותו. וא"כ כשתבא לאוסרו מלשחוט בעת חלימותו לא מצינו בזה איסור תורה כלל כי כשאתה דן על כל שעה לומר זו השעה אני אוסרו שמא יזדמן לו המקרה בה ח"ו בזו הרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה שלא יזדמן לו שום רע ח"ו כנ"ל גבי אשה שאנו אומרים על כל שעה בחזקת טהרה עומדת אפילו בזמן שהוקבע ג"פ כי וסתות דרבנן ואע"פ שכל הנשים רואות דם כש"כ שבזה אמרינן שאוקמא גברא אחזקת בריאות וכבר נת"ל שאע"פ שבין כמה שעות יתקבצו שנים רבות ולעולם מ"מ כיון שאני דן על כל שעה בפרט אמרינן אוקי גברא בחזקת בריאות וחזקת טהרה כנ"ל. והיינו כמ"ש בתוס' בקדושין שם (דנ"ה ע"ב) וע"ז אמר ר"ת כו' דכל שעה ושעה יש לנו לומר דעדיין לא קידש ואפילו חיישת שמא יקדש הואיל וכל שעה יש לומר עדיין לא קידש מותרת כו' ע"ש. וזה פשוט ג"כ שבנ"ד אין לומר שנחוש מהתורה ג"כ בשעה זו אטו אחרת דהיינו שמ"מ כיון שהוחזק ויש לחוש לשיזדמן מתי שיזדמן א"כ לא נתירנו לשחוט גם עתה לא מחמת שמא יזדמן עתה שבזו אינו חושש מדאורייתא כנ"ל אלא מחמת שישחוט כן לעולם ואז אולי יזדמן ולא ניכר כנ"ל שחששו לו הרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה סעי' כ"ג הנ"ל כי ודאי מדאורייתא אין שייך לאוסרו שעה זו אטו אחרת אלא המותר מותר והאסור אסור וגם מדברי ר"ת דקדושין הנ"ל מובן שאין לחוש לזה דאל"כ האיך מתירה להנשא. וגם נדה יוכיח שאשה בחזקת טהרה עומדת על כל שעה ולא גזרינן אטו שעה אחרת דהיינו שאם נאמר כן בשעה זו יהי' כן לעולם וא"א שלא תראה א"ו מדאורייתא לא גזרינן כלל בשביל זמן אחר רק שמד"ס יש לגזור כי הם עשו סייג וגדר. והוא ממ"ש הרמב"ם וטוח"מ סי' רל"ה סכ"ג שצריכים לדקדק היטב כמשנת"ל. וא"כ זכינו לדון בנ"ד אפילו היה חזקה בזמנים שוים ואיסור עצמו איסור תורה מ"מ לא היה בזה אלא איסור דרבנן ואינו דומה לנדון מ"ש הט"ז. א"כ כיון דלא הוחזק בזמנים שוים וספוקי מספקי לו להט"ז דלמא לא הוי חזקה כלל א"כ הו"ל ספק דרבנן ולקולא וא"כ אדרבה יש ללמוד מנדון של הט"ז להקל בנד"ד לפמש"ל לכאורה בשטת התוס' והסה"ת ורמ"א וסייעתם:

קיצור. שהט"ז בנדון שלו דוקא הוא שהוכרח שלא להקל רק משום ששרש האיסור דרבנן. אבל בנד"ז אף ששרש האיסור חששא דאורייתא יש להקל. כי יש לחלק בין נדון גירושי האשה שאם תהיה עתים שוטה חלו איסור הגרושין עתה ממש כשהיא חלומה ע"כ א"א להמלט עתה מהאיסור אא"כ תחליט שלא תהיה עתים שוטה כלל משא"כ הכא שעכ"פ עתה אין שום איסור ועל כל שעה יש לומר אוקמא אחזקה כו':

וגם לשטת הרשב"א שבב"י סי' קפ"ז דלעיל שאין שום חזקה מהתורה וכתבתי לעיל שי"ל שכל הפוסקים מודו לי' בזה ונמצא שלדבריו גם בנדון של הט"ז אין כאן חשש איסור תורה גם אם היה האיסור של הגרושים דעתים חלים ועתים שוטה מהתורה וגם הוחזק בזמנים שוים כיון דמדאורייתא לא חיישינן כלל להוחזקה אפילו בנדה כ"ש בנד"ז של הט"ז שדרך רוב העולם להיות בריאים ואעפ"כ היה הט"ז מחמיר אילו היה האיסור מדאורייתא גם שלא היה הזמנים שוים ולא רצה להקל מטעם ספק דרבנן לקולא כיון שהאיסור מצד עצמו דאורייתא. וא"כ י"ל לכאורה דבנ"ד ג"כ כיון שהאיסור מצד עצמו מדאורייתא אע"פ שהחזקה מדרבנן יש להחמיר ומ"מ באמת זה אינו מטעם שנת"ל כי בנידון של הט"ז גם שהחזקה דרבנן מ"מ אם אירע פעם אחת המקרה יהיה ודאי איסור תורה אם היה איסור תורה בנדון שלו מאחר שהאיסור חל גם עתה כשהיא חלומה כל שתשתטה אח"כ. משא"כ בנד"ד שאף אם היה מזדמן בודאי ח"ו עדיין אין בזה איסור תורה כי בכל שעה אוקי אחזקתו כנ"ל רק שהיה איסור דרבנן הנלמד ממ"ש הטוח"מ סי' רל"ה סעי' כ"ג הנ"ל. וא"כ איסור תורה בנד"ד יש בו תרי דרבנן דומי' דאיסור דרבנן שבנדון הט"ז ויש להקל ג"כ:

קיצור. שגם לשיטת הרשב"א יש להקל: