ד

ועוד אני חוכך בזה להחמיר לומר דגם מדאורייתא יש מקום לחזקה זו שהוחזקה בג"פ. אבל בוסתות דנדה אעפ"י שאמרו וסתות דרבנן היינו רק מצד א' אבל מצד א' הם דאורייתא. ר"ל מ"ש לחוש לזמן הוסת ולבדוק עצמה שמא ראתה זהו דרבנן שהם חשבו זה לחזקה אורח בזמנו בא. וכ"כ הוא מוחזק אצלם עד שגם זמנו קבוע אצלם שמא יבוא בזמנו. אבל מדאורייתא אין זמנו קבוע כ"כ אע"פ שהוחזק הזמן בג"פ אבל לחשש שיבא בזמן אימתי שיהי' גם מדאורייתא הוחזק כיון דאחזיק ג' זימני. ומשמע לי כן ממ"ש הב"י ביו"ד סי' קפ"ז בשם סה"ת והוא מהתוספות פכה"י ברואה דם מחמת מכה שבשעת וסת טמאה אפילו יודעת שמכתה מוציאה דם דאל"כ וכי לעולם לא תהיה טמאה עכ"ל. וכן פסק רמ"א בשו"ע ס"ה וכ"כ האחרונים ומאי קושיא היא זו וכי לעולם לא תהיה טמאה מאחר שמדאורייתא אינה מוחזקת בזה ויכול להיות שלא תהי' טמאה לעולם רק מדרבנן חששו לזה והרי כתמים תולין אפי' במכה שא"י אם מוציאה דם כיון שהם מדרבנן וחששא זו ג"כ מדרבנן לבד ומאי פסיקא להו כ"כ שמחמת זה מוכרחים לטמאה גם במכה שמוציאה דם דמשום עצם הראייה ודאי תולין במכה שמוציאה דם רק משום חששא זו וכי לעולם כו' והוא רק מדרבנן א"ו שמה שוסתות דרבנן היינו רק לענין אורח בזמנו בא. אבל שלא תהי' טמאה לעולם הוא נגד החוש והוא מדאורייתא ולכן אין תולין במכה. ובהכי ניחא לי מאי דהוה קשיא למ"ד וסתות דרבנן והרי היו סוקלין ושורפין על החזקות מדאורייתא. ולפי הנ"ל א"ש שמ"ש וסתות דרבנן היינו רק לענין הזמן אבל הענין הוא מן התורה לכל שהוחזק ג"פ כן נראה לכאורה לשטה זו דסה"ת וסיעתו וכיון דזכינו לדין שכל שהוחזק ג"פ יש לו מקום מדאורייתא על שא"א שלא יזדמן לעולם. א"כ ה"ה בנד"ז וכל שאנו חוששים שיארע פ"א הרי יש לנו לחשוש למ"ש הטוח"מ סי' רל"ה סעיף כ"ג הנ"ל. וא"כ לא נשאר לנו להקל רק לפי שלא הוחזק בזמנים שוים ולא קבע לו וסת והרי באיסור דאורייתא לא סמך הט"ז על פירושו אף גם אם הוסת דרבנן כנ"ל. כש"כ כשנאמר שיש לו מקום מן התורה. מיהו לפמ"ש הב"י שם ביו"ד סי' קפ"ז בשם הרשב"א דאפילו כשהגיע וסתה תולה במכה וטהורה היא כו' דמדרבנן הוא ע"כ מבואר עכ"פ שדעת הרשב"א שמדאורייתא לא חיישינן להא כלל גם לעולם אע"פ שהוחזקה ג"פ וא"כ אנו רואים שחזקה זו דג"פ לא אלימא לי' להרשב"א כ"כ מהתורה ואפושי מחלוקת לא מפשינן. ולכן י"ל דגם התוס' והסה"ת והשו"ע שנחלקו על הרשב"א מודים בזה דחזקה זו מצד שראתה ג"פ אינה מן התורה. ומ"ש וכי לעולם לא תהיה טמאה דמשמע שהוא נגד החוש והתורה היינו משום דדרך כל הנשים שיראו דם עכ"פ יהי' מתי שיהיה וא"א שאשה לא תראה דם לעולם. אבל מצד שראתה ג"פ לא היה מחליטין כלל לא"א שלעולם לא תהי' טמאה דודאי אפשר ואפשר הוא מהתורה ואדרבה אפשר לומר שכן הדבר בודאי ממה שכתבו הפוסקים ורמ"א שם ס"ה האי דינא ולא חילקו בין יש לה מכה זו מטבע תולדתה או לא. ומשמע שאע"פ שהוא מתולדתה ולא הוחזקה כלל להיות לה וסת ברור מהמקור טמאה מל' יום ללמ"ד יום ע"ש. הרי דעיקר טעם דין זה הוא מפני שדרך כל הנשים לראות דם ולא מצד החזקה שראתה ג"פ. וא"כ בנד"ד שנהפוך הוא שדרך רוב האנשים להיות בריאים א"כ מצד שהוחזק זה ג"פ לא חיישינן מה"ת גם אילו קבע לו וסת שהרי וסתות דרבנן כנ"ל ולק"מ מהא דהיו סוקלין על החזקות דשא"ה דאוקי גברא בחזקתו ואשה בחזקת טהרה עומדת שהרי כן אנו מוכרחים לומר לפ"ד הרשב"א וא"כ גם לשאר הפוסקים י"ל כן וילמוד הסתום מן המפורש. אך גם שהוא רק דרבנן מ"מ כבר נתבאר שאין ללמוד קולא מהט"ז אדרבה יש ללמוד חומרא כיון שהאיסור עיקרו מדאורייתא גם שהוסתות דרבנן כנ"ל:

קיצור. ממ"ש בסה"ת וכי לעולם לא תהיה טמאה משמע דזהו נגד החוש והו"ל כמו דאורייתא וא"כ י"ל דעיקר חזקת וסת הוא דאורייתא ומה שוסתות דרבנן זהו על ענין אורח בזמנו בא. אך כיון שהרשב"א פליג ע"ז א"כ גם לסה"ת י"ל דאינו מצד החזקה ג"פ לבד כ"א מחמת שהחזקה הוא בדבר העומד לכך. וזהו דרך כל הנשים ממש משא"כ בחזקה כנ"ד שהוא להפך נגד רוב העולם פשיטא דאין כאן שום חששא דאורייתא לכ"ע: