ג

ונחזור לענינינו בנידון השו"ב. דאע"פ שמדברי הרמב"ם וטוש"ע ח"מ אין להחמיר עליו מטעם הנזכר לעיל אות א' עדיין יש להסתפק אולי בזה האיש כיון שהוחזק כן ג"פ שנשתפה וחזר ונשתגע ר"ל כנ"ל. א"כ יש לחוש לכאורה שמא יחזור להיות ניעור ח"ו החולי הנ"ל על ש"י. כיון דאתחזק תלתא זימני וחזקה מילתא היא. וא"כ יש לדמותו לענין עתים חלים ועתים שוטה הנ"ל שצריך לדקדק היטב עליו בסוף שפייתו כו' ובנד"ד א"א לעמוד על הבירור בלא עומדים ע"ג קבועים כנ"ל. (וע' ב"י אה"ע סי' קכ"א בד"ה ואם הוא עתים חלים שכ' בשם רי"ו שכ' בשם הרמ"ה שאם אין אנו יודעים בודאי הזמן שעומד בריא והזמן שהוא שוטה הו"ל ספק ופשוט הוא) ויש לברר ספק זה ממ"ש הב"י באה"ע סי' קי"ט בשם ר' שמשון בר"א וז"ל האי עובדא דאתי לקמן אם עתים חלומה ועתים שוטה אינה מתגרשת (כי אע"פ שכשהוא חלים הוא כפקח לכל דבריו כנ"ל היינו לגבי המגרש כדלעיל בשם השו"ע אה"ע סי' קכ"א אבל לגבי המתגרשת אסור לגרשה מדרבנן מטעם אחר שמא ינהגו בה מנהג הפקר) אבל אם באקראי בעלמא נשטית ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאית הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימני וכה"ג לא מיקרי עתים חלים ועתים שוטה עכ"ל. ובט"ז שם סס"ק ט' ביאר דבריו דלשון וסת דנקיט מיירי שנשטית ב"פ בזמן שוה כגון חודש בחודש בסירוגין ואפ"ה לא מחמרינן כיון שלא היה רק ב"פ ומדתלי טעמא בתרי זימני משמע דתרווייהו בעינן שיהיה השטות ג"פ ויהי' בזמנים שוים. אבל אם אין שוה אפי' בג"פ או שוין רק ב"פ לא מקרי מוחזקת לעתים חלים ועתים שוטה אלא כ"ז שנתרפאית מחזקינן אנו שתשאר כך עכ"ל. וא"כ ה"ה לענין זה אף שנשתגע כבר כמה פעמים מ"מ אם ידוע לאנשים שבעירו שלא היו הזמנים שוים ממש משנה לשנה ומחודש לחודש לא קבע לו וסת ומחזיקין אנו שישאר כך. ולא מחזקינן ריעותא שהוא כלל גדול בתורה דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. ועדיין יש מקום לבעל דין לחלוק לפי שהט"ז שם סיים וז"ל כן נ"ל לצדד בהאי מלתא שעיקרו אינו אלא חומרא דרבנן עכ"ל. ור"ל מה ששוטה אינה מתגרשת וכ"ש עתים חלים עתים שוטה הוא רק חומרא דרבנן שמא ינהגו בה מנהג הפקר. וכיון שהוא רק חומרא מדרבנן בלבד סמך בזה על פי' ברשב"א דתרווייהו בעינן וסת שוה בג"פ אבל באיסור דאורייתא לא היה סומך ע"ז ואפשר היה אוסר כל שהוחזק ג"פ אפילו אין הזמנים שוים. וא"כ בנד"ד שהוא איסור דאורייתא ושחיטת השוטה הוא נבלה ודאית ד"ת ומשנה שלימה היא פ"ו דחולין חש"ו ששחטו בינן לבין עצמן פטור מלכסות כו' ומותר לשחוט אחריהן לענין אותו ואת בנו לדברי ר"מ שהלכה כמותו לפי שרוב מעשיהם מקולקלים וא"כ יש לחוש כ"ז שהוחזק כן ג"פ אף שלא בזמנים שוים וכש"כ בנד"ז שהוחזק כן ד' וחמשה פעמים אף שלא היו הזמנים שוים. ואע"ג שלכאורה מ"מ אין החששא אלא מדרבנן שהרי אין לך חזקה גדולה מוסתות דנדה ודרכה של אשה לראות דם והוחזקה ג"כ ג"פ וקיי"ל וסתות דרבנן אבל מדאורייתא ל"ח לוסת כלל כי אשה בחזקת טהרה עומדת. וא"כ ה"נ גם אם נאמר שחזקתו שהוחזק ג"פ חזקה מלתא היא מ"מ לא חמירא מוסת כנזכר בלשון הרשב"א שבב"י באה"ע סי' קכ"א הואיל ואין לה וסת כו'. וא"כ מאחר שזהו"ע וסת י"ל דדינו כוסת דנדה וא"כ אינו אלא חששא דרבנן ובאיסור דרבנן כבר סמך הט"ז על פירושו ברשב"א דתרווייהו בעינן כנ"ל. מ"מ כיון שעיקר האיסור דאורייתא בזה לא סמך הט"ז על פירושו אלא באיסור שעיקרו מד"ס דומיא דגירושין דעתים שוטה ועתים חלומה (וגם וסתות דרבנן והוי תרי דרבנן) אבל באיסור שעיקרו מן התורה כשחיטת שוטה אע"פ שהחזקה והוסת דרבנן בזה לא סמך על פירושו כנראה מלשונו בהדיא שכ' כנ"ל לצדד בהאי מלתא שעיקרו אינו אלא מדרבנן עכ"ל. בהאי מלתא דוקא וכמו שמצינו בי"ד סי' קפ"ד ס"ב בפירוש שצריך לפרוש מאשתו סמוך לוסת שלא משאר קריבות אלא מתשמיש כו':

קיצור. שיש לחוש דהו"ל כעתים חלים ועתים שוטה אך הט"ז באה"ע שם פי' דדוקא כשהוחזק כן ג"פ ובזמנים שוים. מיהו י"ל הט"ז לא היקל רק בדבר שעיקר איסורו מדרבנן כגרושי אשה שהיא עתים חלים. אבל בשחיטת שוטה דהוא חששא דאורייתא אף שאיסור וסת הוא דרבנן שמא יש לחוש בהוחזק ג"פ אף לא בזמנים שוים: