א

סימן ח

בנדון שו"ב שנשתטה ואח"כ נתרפא לגמרי. וזה אירע לו כן כמה וכמה פעמים וכעת הוא בריא ופקח. ומוחזק בכשרות. אם רשאי להיות שו"ב להקהל. ונידון שו"ב נכפה ל"ע:

אודות השו"ב המוכ"ז אשר פעם אחת זה מכבר יותר מעשרה שנים נשתגע וחזר ונתרפא והכשירו אאזמו"ר הגאון ז"ל לחזור ולהיות שו"ב כמקדם והי' בריא עשרה שנים ואח"כ חזר ואירע לו חולי השגעון הנ"ל ונתרפא. וחזר ואירע לו חולי הנ"ל וחזר ונתרפא וכהיום שהוא בריא שנה תמימה ושאלתם אם מותר להיות שו"ב עוד מאחר דאירע לו ג' זימני והוחזק בזה למיחש מיבעי שמא ח"ו יחזור ויהי' ניעור הסיבה הנ"ל ר"ל:

והנה ביחנו אותו פה ע"י השו"ב המובהק והוא אומן ככל האומנים ומרגיש היטב היטב בבדיקת הסכין וגם בקי בהלכות שו"ב מפי ראשונים ואחרונים בכל אופן היותר מועיל רק שמחמת הסיבה הנ"ל צריך לברר דינו. כי הנה זה ידוע שמי שהוא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו וכשהוא שוטה הוא כשוטה לכל דבריו כדאיתא בר"ה דכ"ח ע"א. והוא הלכה פסוקה כדאיתא בא"ח סי' תע"ה ובח"מ לענין עדות בסי' ל"ה. ולענין מכירה בסי' רל"ה וכן אפילו לענין גטין באה"ע סי' קכ"א וכ"כ הש"ח בה' שחיטה סי' א' סעיף כ"ט דה"ה לענין שחיטה וא"כ כיון שהוא עכשיו חלים ופקח גמור הוא ככל הפקחים הבריאים ודאי שחיטתו עכשיו כשרה ומותרת לכל אדם כשחיטות שאר כל המומחים אצל שחיטה בלי שום הפרש ביניהם כלל וכלל. וע' ב"י באה"ע סי' קכ"א מ"ש בשם ת' הרשב"א ח"א סי' תשס"ה (ובתשו' הרשב"א שם אין לשונו שוה למה שהועתק בב"י ומ"מ אין נפקותא לנ"ד). וז"ל ומסתברא דאפילו חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח כו' אלא כשהוא מדבר בעניניו. ואינו קורע בגדיו כו' עכ"ל. וא"כ כש"כ וק"ו בנ"ד שהוא כא' משאר כל הבריאים ששחיטתו כשרה ואפילו אם ח"ו אח"כ אירע לו חולי הנ"ל אין פסולו אלא מאז ולהבא דהיינו כשהוא שוטה שאז הוא כשוטה לכל דבריו. אבל לא למפרע ח"ו שמה ששחט כשהוא חלים שחיטתו כשרה כשאר כל השוחטים ואין זה צריך לבאר רק להוציא מלב ההמון שלא רצו לקבלו להיות שו"ב בשביל זה שמא כשיארע לו ח"ו יהי' שחיטתו למפרע פסולה שזה אינו כנ"ל. אך מה שצריך לעיין בדין זה. הוא עפמ"ש הרמב"ם הובא בטוח"מ סי' רל"ה סעי' כ"ג מי שהוא עת שפוי ועת שוטה כגון הנכפה בעת שהוא שפוי מעשיו קיימין ככל מי שיש בו דעת ובעת שהוא שוטה אין מעשיו קיימין. וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף עת שפייתו ובתחלת שטותו עשה מה שעשה עכ"ל. וביאר דבריו הסמ"ע ס"ק נ"ב שר"ל שמא בסוף עת שפייתו נעשה המקח ואז היה נראה לעדים כאילו הוא בן דעת וכבר בא עת שפייתו ונכנס לתחלת שטותו ואינו בן דעת ולכך צריכים לדקדק עכ"ל. וע"ש דגם לפי הלשון שברמב"ם פכ"ט מה' מכירה הלכה ה' כוונתו לחשש זה במ"ש בתחלת שטותו כו'. וא"כ כיון שחששו לענין דיני ממונות לזה וצריכים העדים המעידים על המקח שנעשה בסוף שפייתו לדקדק היטב אם הי' שפוי אז ובאם לאו אין עדותן עדות וא"כ כש"כ לענין איסורא שיש לנו לחוש לזה כשנכשירהו להיות שו"ב הן אמת ששחיטתו כל זמן שהוא שפוי כשרה כנ"ל. אבל מי יודע אולי ח"ו יחזור החולי הנ"ל וא"כ מה שישחוט בסוף שפייתו צריכים לדקדק היטיב ע"ז אולי נכנס לתחלת שטותו ואז שחיטתו פסולה. וכיון שבלא דקדוק היטב אין להבין זה יש לחוש שישחוט והקהל יאכלו משחיטתו ולא יבינו כלום. דבשלמא במקח וממכר העדים המקיימים המקח מעידים ע"ז. אבל כאן מי יעיד ע"ז וכי שומרים יהיה לו תמיד. זהו שיש לחוש לכאורה עליו ולמנוע מחמת זה מלקבלו להיות שו"ב אא"כ יהי' קבועים עומדים על גבו ע"ד הנ"ל במו"מ. אבל כד מעיינינן שפיר במילתא באמת שזה אינו ואין בדברי הרמב"ם והטור אלו ראיה כלל לנד"ד. דעד כאן לא קאמרי אלא במי שהוא עת שפוי ועת שוטה כגון הנכפה שהוא ענין חולאת הקבוע וידוע דרכה ומנהגה שפעמים הוא שפוי ופעמים הוא שוטה ע"ד סידור חולי הקדחת. שהוא מזמן לזמן לענין החום. וכך חולי זה המשגע הנזכר ברמב"ם וטוש"ע שם מיירי ג"כ שידוע דרכו שכך הוא וכידוע בענין הנכפה ר"ל בהא הוא דקאמרי שהעדים צריכים לדקדק היטב כשיבואו להעיד על שפויו דאל"כ חיישינן דלמא כבר נכנס תחלת שטותו כיון שידוע שדרכו לבוא חיישינן לשמא בא אורח בזמנו. אבל בנדון החולי שהי' להשו"ב הזה חולי השגעון שאינו מענין החולי שנזכר ברמב"ם וטוש"ע שם שאין דרכו לקבוע עתים כלל אלא כשבא ח"ו על אדם אז מתמיד תמיד וכשמבריא ומתרפא הוא סר מעליו לגמרי א"כ כשהבריא ונתרפא לא חיישינן כלל לשמא נכנס תחלת שטותו ואין העדים צריכים לדקדק בו יותר משאר כל אדם דכיון דאחזוק בבריא אחזוק. והילך ראיה שהרמב"ם מפרש ענין עתים חלים ועתים שוטה שבגמ' על חולי הנכפה לבד ר"ל שידוע שדרכו כן שהרי גם בהלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ג כתב כן אכל כזית מצה כשהוא נכפה כו'. והוא פי' לעתים חלים ועתים שוטה שנזכר בר"ה דכ"ח וכ"ה בטוש"ע סי' תע"ה סעיף ה' וכן הוא ממש לשונו בפרק כ"ט ממכירה ה"ה הנכפין וכ"ה בטוש"ע סי' רל"ה שם וכ"ה לשונו בה' עדות פ"ט ה"ט ובשו"ע סי' ל"ה ס"ט הנכפה כו'. הרי כ"ז ראיה מבוררת שזה פירושו בענין עתים חלים ובכה"ג הוא דקאמרי שצריכים לדקדק היטב כנ"ל. משא"כ בחולי השגעון כשנתרפא הוא בחזקת בריא לכל דבר. וא"כ הוא הדין לענין נ"ד אין לחוש כלל מלמנוע לקבלו להיות שו"ב שמא לא ידקדקו כיון שאין כאן ראיה כלל לחוש לשמא יארע לו חולי זה:

קיצור. שהרמב"ם והטוח"מ סימן רל"ה לא כתבו וצריכים העדים לדקדק אלא גבי הנכפה שהחולאת קבוע בו אף בעת שהוא חלים כחולי הקדחת. אבל בחולי השגעון כשנתרפא אין לחוש כלל שמא יארע לו עוד: