א

סימן ו

ע"ד שאלתם בנידון הותיק המופלג מ' גבריאל שו"ב. שיש לעז שהוציא טרפה מתח"י וז"ל השאלה. שהוציאו עליו לעז ג' דברים. היינו [חסר לשון השאלה]:

הנה לפי דברי השו"ב ר"ג ועד א' שמעיד כדבריו היינו המסייע להקצב. נראה לדמות הדבר לנדון דתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ל"ט המובא בפר"ח סי' קי"ט סס"ק כ"ח קצב א' שהיה מוכר בשר בחנות והיה לו שותף וכו' עד אבל קצב העומד בחנות שהוא המוכר הבשר יש להכשירו עכ"ל. וז"ל מהריב"ל שם אבל מה שיש להסתפק בזה הנדון הוא במה שטוען זה הקצב שמכר הבשר ונתן טעם ואמתלאה לדבריו כי אין בו עון אשר חטא דסמכה דעתו על שותפו שהיה יושב מבפנים בחדר ומוציא לו החתיכות של הכשרות ואע"פ שהיה ג"כ באותו החדר חתיכות מהטרפות בחזקת כשר היה השותף אצלו וכו' ואם זה האיש היה מוחזק בכשרות אפשר להקל ובכגון האי הוי אפשר לומר דהכל לפי מה שהוא אדם וקרוב לדבר זה איתא בתשובות הרא"ש כלל עשרים סי' י"ז על בהמות כו' ונמצאת ריאה אחת ביניהם שהיתה סרוכה כו' דתלינן לקולא כו' והעמד הבודק בחזקת צדיק שלא יצאה תקלה מתחת ידו כו' עכ"ל הרא"ש כו'. ועוד דבנדון דהרא"ש עדיין לא יצאה טרפה מתחת ידו דעדיין לא נמכרה הטרפה ואמרינן הכל הולך אחר החתום ובשעת המכירה היה חוזר ומדקדק עכ"ל מהריב"ל. הנה תוכן פסקו של מהריב"ל הוא דכשיש ספק אם יצאה טרפה מתחת ידו או לא יצאה מתחת ידו כ"א שהוא סמך על שותפו אין פוסלין אותו מספיקא. אם הוא מוחזק לאדם כשר. והסכים עמו הפר"ח כנ"ל. והבל"י סי' קי"ט סק"כ. וא"כ בנד"ז הרי יש ג"כ להשו"ב ר"ג טענה ואמתלאה דסמכה דעתו על הטבח המסייע להקצב היינו שמפשיט העורות לפתוח הלב ואח"כ נותן להשו"ב לבדוק. וה"ל מסייע זה לגבי ר"ג שו"ב כמו הקצב היושב בחדר לגבי הקצב שבחנות שבנדון דמהריב"ל. וא"כ כיון ששאל ר"ג שו"ב מהקצב והמסייע אם כל הכבשים נתנו לו לבדוק ואמרו שכולם בדוקים. הרי י"ל שסמך דעתו עליהם ולא יצתה טרפה מתחת ידו. שהרי סמך עליהם. ועוד יש כאן לצדד מ"ש מהריב"ל עדיין לא יצתה טרפה מתח"י דעדיין לא נמכרה הטרפה כו'. ובשעת המכירה כו'. אך זה יש לדחות דעכ"פ יצאו הכבשים מתח"י ר"ג שו"ב ליד הקצבים בחזקת כשרות. אך מ"מ י"ל האמתלאה שסמך עליהם. דהרי נשחטה בחזקת היתר עומדת ופשיטא שיש לסמוך אפי' על עד אחד. וגם י"ל שסמך עליהם שבשעת המכירה ודאי יחזרו וידקדקו עוד:

ועוד יש להקל עפמש"ש היש"ש פג"ה סי' י"ז היכא שיש אומדנא דמוכח וניכר שבשגגה נעשה והוא בפעם הראשון אז אין מעבירין אותו וז"ל האיכא הוכחה דלא במרד ולא במעל עשה שהרי סירכא היתה גדולה ברוחב יד ואם הי' רוצה לגנוב דעת המקום ודעת הבריות ולמכור טרפה בחזקת כשרות ה"ל לנתק ולהפריד כל הסירכא מן הצלעות שלא יהא ניכר ונרגש וכבר ידוע מן התלמוד דסמכינן אאומדנא דמוכח אפילו באיסורא כו' עכ"ל. וה"נ הוי אומדנא שהרי לא נפתח הלב כלל והוא דבר הניכר לכל שלא נבדק. מיהו נ' שדברי היש"ש אינן מוסכמים כלל דנהי דהוי אומדנא דמוכח שאינו מזיד מ"מ י"ל דהוי פושע דחמור טובא משוגג. ומ"מ בנד"ז ששוחט לאחרים ואין לו חימוד ממון וגם ידוע שהוא ירא שמים בלא"ה תלינן בשגגה כמ"ש מהרי"ו והש"ך סי' קי"ט ס"ק ל"ג. ע"כ בצירוף הטעם דלעיל דסמך דעתו על המסייע. פשוט שלא היה צריך שום העברה:

ואף שבכאן יש עוד גב"ע מהקצב שהעיד באופן אחר. הנה גם לדבריו יש להקל ע"פ דעת מהרי"ו והש"ך דלעיל. וכ"ש הכא שהמעשה הי' מכבר עשרים שנה. ומאז עד עתה מוחזק בירא שמים ומדקדק במעשיו עדיף טובא מנדון דמהרי"ו והש"ך. דתחלתו וסופו בכשרות עדיף טובא מחזקה דתחלתו לבד שבנדון דמהרי"ו. ודוגמא לדבר בנדה (דס"ט ע"א) ור' חנינא אמר תחלתן וסופן בעינן. וע"ש (דס"ח סע"א) כיון דמעיקרא כו' ועכשיו כו'. וכ"ש בחזקת כשרות דתחלתן וסופן שנים רבות כ"כ. כ"ש שבלא"ה יש גמגום בהגב"ע כמבואר בשאילתם. גם בלא"ה בדבוקה הריאה לצלעות יש כמה דינים אם טרפה או לא. וע' מהרש"ל שם צידד ג"כ כזה וז"ל בפרט בסירכא כזו במצר החזה דאיכא כמה צדדין להתירה אלא שנהגו להטריף במדינות הללו דאין להעבירו עכ"ל. ועוד דבלא"ה עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וכ"ש דאיכא עוד עד המסייע לר"ג. ובפרט שההכחשה בבדיקה ומשנשחטה בחזקת היתר עומדת. ע"כ לפע"ד אין מחמת זה שום חשש על ר"ג. ומ"מ א"א לי כלל לחוות דעתי מרחוק. אא"כ יהיו מוסכמים ע"ז כל אנשי העיר ויהיה שלום במחנם: