ה

ועתה נבוא לתירץ הרמב"ן שהביא הר"ן שלפי שטבח זה היה ממונה לרבים כו' וכדאמרינן האי שתלא כו'. דלכאורה דבריו צע"ג דהא גבי שתלא טבחא כו' ס"ל להראב"ד והטור סס"י ש"ו דאפילו הוא שתלא דיחיד הדין כן דכך מוכח בהדיא בגמ' פ' המקבל (דק"ט סע"א) גבי רוניא שתלא דרבינא הוה כו' ועוד ק' דהה"מ כ' שם פ"י מה' שכירות בשם הרשב"א דהתראה הוא דלא בעו אלא מיהו בעו חזקה דעד שיהיו מוחזקין או שיתרו בהן לא מסלקינן להו. וכ"כ הנ"י פ' המקבל שם דעד שיהיו מוחזקין תלת זימני כו'. וצ"ל דהרמב"ן ס"ל כדעת הרמב"ם שם דדוקא בממונה לרבים הדין כן וכ' הב"ח שם דטעמו משום דכל הני דחשיב שם לבד שתלא כולם הוא שהעמידום צבור עליהם א"כ כמ"כ בשתלא מיירי בכה"ג וגם משמע מהרמב"ם וש"ע סס"י ש"ו דא"צ חזקה ג' זימני וכ"מ ממש"ש ב' המרדכי גבי מלמדי תינוקות אפי' ביטל רק יום או יומיים. משמע דבפעם א' שפסק מסלקין אותו. ולכן כ' רמ"א שם דינו דהרשב"א ב' י"א. משמע שאין כן דעת הש"ע. והנה ענין פי' ראיה זו של הרמב"ן הגם דהתם הענין רק שרשאים לסלקו וא"כ מהו ראי' מזה שיהיו חייבים להעביר השו"ב ושאסור לסמוך עליו. אך ר"ל כמו שאנו רואים התם גבי שתלא טבחא כו' שאם הפסיד מסלקין אותו אפי' קודם זמנו ונותנים לו שכרו במה שעשה לבד. הגם שעי"ז מפסיד השכר שהיה לו עד זמנו. ואף שעכשיו אינו מוצא להשתכר וכמו במלמד תינוקות שמסלקין אותו אפילו תוך הזמן. ועכשיו אינו מוצא להשתכר. נמצא אנו דנין אותו כמזיד ואיהו דאפסיד אנפשיה. ואף שבאמת לא הי' מזיד רק כעין פשיעה שמחמת פשיעתו הפסיד הנטיעות ונבל הבהמה וכ' טעיות בהשטר כו' שזה היה רק שגגה או פשיעה. נמצא מעבירין אותו על השוגג כמזיד והיינו מפני שהוא פסידא דלא הדר וגם להיותו ממונה לרבים. כמ"כ עד"ז דנו רז"ל בטבח שהוא ממונה לרבים לשחוט. והוציא טרפה מתחת ידו בחזקת כשרה שהוא ג"כ פסידא דלא הדר. שהרי מאכיל טרפות לישראל. וגם כיון שרבים סומכין עליו. לכן עשו בו שוגג כמזיד ודיינינן ליה כמזיד. שכמו אם הי' מזיד ודאי אסור לאכול משחיטתו. כך חייבו רז"ל לדון בזה השוגג כמזיד דלא גרע איסורין מדיני ממונות. ואע"ג דהתם הברירה בידם שאם אינן רוצים לסלקו הרשות בידם. שאני ממון דאתיהיב למחילה. משא"כ באיסורים אין בידינו למחול נגד חיוב חז"ל לדין השוגג כמזיד. עד שלכך החמירו ג"כ להלקותו. כמ"ש בגמ' פג"ה. ולכאורה משמע מדברי הרמב"ן דאפילו אין לו חימוד ממון כגון שנוטל שכר מטרפות וכשרות בשוה ג"כ יש לדון כן דעיקר טעמו לפי שהוא ממונה לרבים כו' ועוד דהא מביא ראי' מדהחמירו להלקותו ושם ליכא חימוד ממון באותו כזית חלב. הגם דכ' לעיל בשם שא"י והב"י סס"י ס"ד דהתם מפני שהוא שוחט ומוכר לאחרים כו' מ"מ אין זה מוכרח דהא עכ"פ אין לו חימוד ממון כלל בהאיסור ועכצ"ל דעשו שוגג כמזיד מפני שהוא ממונה לרבים כו' וגם נת' לעיל שי"ל דהתם היינו לענין להעבירו על כשעורה חלב ע"ז כ' התה"א ומוכר לאחרים כו' אבל בהוציא טרפה ממש או כזית חלב י"ל דדינו כמזיד אף אם אין בזה חי"מ רק שהוא ממונה לרבים. ועוד דבשלמא להראב"ד והר"ן פג"ה דטעמא דהחמירו הכא פז"ב משום שהוא מזיד וחשוד ע"כ מוכרח לומר דדוקא כשיש לו חי"מ משום דאל"כ אמאי נדון אותו בחזקת מזיד הא אין אדם חוטא ולא לו. ולכן כ' דבפג"ה גבי כזית או כשעורה חלב דאינו רק פושע הדין בע"א והיינו משום דהתם אין שייך חי"מ לכן אינו בחזקת מזיד. אבל הרמב"ן הא כ' בפי' שמעבירין אותו על השוגג כמזיד. א"כ אף אם אין לו חי"מ בזה ואין לדונו רק כשוגג או פושע מ"מ נידון כמזיד לענין ההעברה כו'. ועוד דהא בפ' המקבל גבי שתלא טבחא כו' כ' הנ"י וטבחא מיירי בין שנוטל שכר בין בחנם. וכ"כ המגיד ספ"י מה' שכירות דאפילו בחנם קנסינן ליה ולא עביד לא בחנם ולא בשכר. הובאו ב"י וסמ"ע סס"י ש"ו. וא"כ להרמב"ן דלומד משם טעם לכאן י"ל דאפילו אין לו חי"מ כלל הדין כן דמעבירין אותו על השוגג כמזיד. ולכאורה יש קצת ראי' להרמב"ן דהא עכ"פ הסכמת כל הפוסקים דגם בשו"ב שנוטל שכר מכשרות וטרפות בשוה דאין לו חי"מ מ"מ אם יצתה טרפה מתח"י ג"פ ולפ"ד הב"ח והת"ש אפי' בשני פעמים. דיינינן לי' כמזיד בענין ההעברה ואין לו תקנה עד שיעשה התשובה דפז"ב. ובאמת צ"ל הא אם עד"מ בשלש שנים יצאו ממנו ב' או ג' טרפות והרי יצאו ממנו כשרות אלפים או כמה מאות. וא"כ השלש טרפות הם מיעוטא דמיעוטא. ואיך מחמת זה נחזיקו כרשע גמור. איך מצינו חזקה כזו להוציא אדם מחזקת כשרות בחזקה כה"ג שהוא מקרה א' מאלף כו' ורבו כמו רבו הכשרות והרי מצינו בחזקה דרואה מחמת תשמיש דאין מוציאין האשה מחזקת טהרתה כל שאינן ג"פ רצופים. הגם דהתם הטעם די"ל וסת הוא דלית לה. משא"כ הכא. מ"מ זה יספיק דלא בעינן ג"פ רצופים. אבל לא יספיק להחזיקו כמזיד בענין כנ"ל דמנלן זה. אמנם לפ"ד הרמב"ן דהכא עשו השוגג כמזיד א"ש וא"כ אפילו בפעם א' י"ל כן. ואפשר הרשב"א בתשו' סי' תרל"ב דמשמע מיני' דאף בתרי זימני מהני לי' קד"ח כמו שהוכיחו מזה הרא"ם והפר"ח לשיטתי' אזיל דס"ל ג"כ גבי שתלא וטבחא דפרק המקבל עד שיתחזק ג' זימני וא"כ ס"ל דשם ג"כ לענין דיני ממונות לא עשו השוגג כמזיד עד דאתחזק ג' זימני. ולפ"ז לדעת הרמב"ם והש"ע שם דא"צ ג' זימני יש להחמיר כאן ג"כ אפי' בפ"א אלא שי"ל דהרשב"א ס"ל דאין ללמוד משם לכאן כיון דשם רק רשות שיכולים לסלקו כו'. והנה התירוץ שכ' בחי' הר"ן בשם הר"ר דוד ז"ל איתא ג"כ בב"י בח"מ סי' ל"ד סעי' מ"ב בשם רי"ו בשם התוס' ושם סס"י הנ"ל כ' הב"י דלפ"ז לא שנא בודק לעצמו או לאחרים כו' לא מתכשר עד שילך למקום שאין מכירין כו'. נמצא לפ"ד הרמב"ן ותלמידו הרר"ד ורי"ו ב' התוס' יש להחמיר אפילו בפ"א שיצתה טרפה מת"י להצריך התשובה דפז"ב. אמנם להרשב"א אין מחמירין כן עד דאתחזק אם לא שיש בזה חי"מ כמ"ש הרא"ם ומהריב"ל ח"א כלל ט' סי' נ"ג וכ"מ דעת ראבי"ה שבהג"א פג"ה וכ"ד הראב"ד והר"ן פג"ה וכ"ד מהרי"ו סי' צ"ז ואחריהם נמשכו כל האחרונים הרא"ם והריב"ל ומהרי"ט והפר"ח והפ"ת וגם הב"ח והת"ש ואאזמו"ר הגאון ז"ל. אלא שאפשר לא ראו חי' הר"ן פז"ב ב' הרמב"ן ומ"מ הרי הר"ן אע"פ שהביאו פז"ב בחי' עכ"ז כ' פג"ה כהראב"ד וגם הרמב"ם פ"ח מהמ"א וספ"י מה' שחיטה הביא הדין בשוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים:

קיצור. לשטת הרמב"ן והרב"ד י"ל שאפילו בפ"א שהוציא טרפה מת"י צריך תשו' דפז"ב אף שאין לו חי"א רק שהוא ממונה לרבים. גם הב"י כ"כ בח"מ סס"י ל"ד לדעת התוס' ומיהו רוב הפוסקים לא ס"ל כן כמשנ"ת: